הפחד לפני האזכרה. 17 שנה לאסון המסוקים
רעיה אפנר, אמו של סמ"ר אבי אפנר ז"ל, לא תשכח את הלילה שבו התרסקו מסוקי היסעור בשאר ישוב. עד אז, בכל פעם שאירעה תקרית, נהג בנה להתקשר אליה מלבנון ולהודיע שהוא בסדר. בלילה ההוא הטלפון נדם
זהו יום ארוך במיוחד לרעיה אפנר, יו"ר עמותת חללי אסון המסוקים. לוח הזמנים צפוף מאוד ולמרות המאמץ, היא עדיין לא מצליחה להגיע לכל האזכרות והאירועים. "אני בדרכים, הולכת מבית עלמין לבית עלמין, עד כמה שאפשר להספיק ביום כזה. יש הרבה מאוד אזכרות". את האזכרה לבנה, סמ"ר אבי אפנר, לוחם פלח"ן הנח"ל, היא ומשפחתה נוהגים לקיים בתאריך העברי. "ככה זה במשפחה, חוגגים יום הולדת ועולים לקבר בתאריכים עבריים", היא אומרת.
עוד בחדשות
ברדיו מנגן "שכב בני" של אריק לביא. "לגמרי במקרה השיר הזה ברדיו, שיר שהיינו שרים לאבי כשהיה קטן. זה קורה לי הרבה בחיים, פתאום דמות שעוברת ברחוב ומזכירה לי אותו. מילה שמישהו אומר במקרה מטלטלת אותי. ככה זה עם זיכרון צרוב, הוא לא מיטשטש ולא נמחק גם לא אחרי כל כך הרבה שנים" .
17 שנים חלפו מאז אירע האסון האווירי הקשה ביותר שידע צה"ל מעולם. ב-4.2.1997 התרסקו שני מסוקי יסעור שהיו בדרכם לדרום לבנון ועליהם 73 לוחמים ואנשי צוות. איש לא שרד את ההתרסקות האיומה ההיא, בשטח המושב שאר ישוב שבגליל העליון. בני גילם של הלוחמים שנהרגו באסון הם היום בסוף שנות ה-30 לחייהם. בעלי משפחות, קריירה ותארים באוניברסיטה. "אני ומשפחתי עדיין בקשר קרוב עם החברים של אבי", מספרת רעיה. "אנחנו אוהבים אותם מאוד, אבל זה לא קל. לחשוב על ההחמצה הגדולה של הפוטנציאל הזה, 73 חיילים. זה לא רק אובדן של המשפחות, זה אובדן של החברה הישראלית כולה".
ב-17 שנים, מספרת רעיה, איש-איש מבני משפחות הנופלים למד להתמודד עם הכאב אחרת. חלק מוחצנים יותר, מבקשים להזכיר כמה שניתן את האירוע ואת יקיריהם שאבדו. אחרים מופנמים, מכונסים בכאבם שלא מרפה גם אחרי 17 שנים.
במשך השנים, מספרת רעיה, "למדתי לדלג מעל בורות שטומן לי היום הזה. אני יודעת מה הולך להגיע ומה אני צריכה לעקוף כדי לא להתמוטט. אחד הבורות זה המתח לקראת האזכרה. יש מתח נורא שלא מרפה כל יום שנה לקראת האזכרה, כי אתה לא יודע אם אנשים יבואו. בשנים הראשונות באו המון אנשים ועם השנים זה הולך ומתמעט וכל משפחה נכנסת ללחץ הזה. יש אפילו משפחות שלא עושות אזכרה כדי שלא תהיה אכזבה. אני מודה שלפני שהייתי אם שכולה לא הייתי מודעת לדבר הזה, לכמה זה חשוב".
היא לא מסתייגת מהשאלה איפה תפס אותה האסון. 17 שנה היא חיה את הרגע הזה והיא זוכרת כל פרט ופרט בו. "אני והבן הגדול שכבנו במיטה והיינו חולים בשפעת חריפה, בטלוויזיה שודרה אז התוכנית של מני פאר ובעלי היה במקלחת. ופתאום השידור נעצר וכתובית אדומה: 'אסון בצפון, שני מטוסים התנגשו'. ואני מרגישה באותו הרגע שמישהו בועט לי חזק בלב, שחררתי צעקה: 'שני מסוקים התרסקו בדרך לצפון!' ובעלי הציץ מבוהל מהמקלחת. 'זה לא יכול להיות', הוא אמר. 'אבי כבר עלה בצהריים ללבנון'. אבל אני דאגתי מאוד".
"היה לי הסכם עם אבי", מספרת רעיה. "כל פעם שקורה משהו בלבנון, הוא מרים מיד טלפון ואומר 'אני בסדר', בכל שעה. בתקופת השירות בלבנון, קיבלנו טלפונים ב-2:00 בלילה וב-4:00 לפנות בוקר: 'אימא, אבא, אני בסדר'. היו ימים שהייתי מסתובבת חצי יום בידיעה שיש הרוגים בתקרית בלבנון, ואני יודעת ראשונה לפני שהודיעו למשפחות ולתקשורת. באותו הלילה שהתרסקו המסוקים, קיוויתי לקבל שיחת טלפון דומה ממנו. אבל הטלפון לא צלצל".
מזג האוויר היה גרוע באותו הלילה. יום קודם לכן שב אבי על עקבותיו וחזר הביתה לאחר שהטיסה בוטלה בגלל תנאי מזג האוויר. זה הגביר את החשש שמשהו רע קרה. "בעלי עבד אז עם האלוף במיל' עמוס ירון, הוא התקשר אליו וביקש לדעת אם אבי ברשימות. עמוס הבטיח לבדוק, ולימים התברר שהוא ביקש מאחד החברים להגיע אלינו לבשר את הבשורה הרעה, אבל החבר עמד באותו הלילה מחוץ לבית ולא היה לו אומץ לדפוק בדלת. בסביבות 1:00 בלילה התקשר בעלי לעמוס. 'נו מה קורה?' שאל אותו. 'אבי ברשימה', השיב בצער עמוס ירון".
"תחילה הגיע דיווח על אובדן קשר עם מסוק, אחר כך מסוק נוסף שאבד איתו הקשר. הדיווח הראשוני הוא שהמסוקים חצו את הגבול והתרסקו בשטח לבנון. אתה מרים את הראש, רואה את ההבעה שעל פניהם של כל צמרת הצבא וכל אחד יכול לחוש מה עובר בראשו של האחר. תוך כדי הלם צריך לחשוב מה עושים, האם ירי ממארב הוא שגרם לפגיעה הנוראה הזו. ואם זה מעבר לגבול, צריך להכין כוחות ואמצעים כדי לחלץ את הכוחות הנפגעים. אבל מהר מאוד התבררה התמונה".
מרדכי הורה לאלופים להתחיל מיד לברר את הנעשה, מודיעינית וצבאית. הדיווחים החלו לזרום במהרה לחדר, עדי ראייה דיווחו כי ההתרסקות התרחשה בתוך שטח ישראל, והחטיבה המרכזית שישבה בגיבור דיווחה שאזור הנפילה בשאר ישוב. לאחר ההלם המוחלט התבררו ממדי האסון. מרדכי עשה דרכו מיד לאזור הנפילה.
"הגענו לשטח ושמענו את התיאורים של האנשים שראו את מה שהתרחש מהקרקע, שראו התנגשות באוויר. זה מחזה קורע לב, טובי הבנים שלנו משרתים בלבנון ובסוף נפגעים על אדמת הגליל. זה פשוט נורא. מלאכת החיפושים בשטח, שרידי המסוקים על הקרקע ואווירה קשה מאוד מסביב של המפקדים. בתוך כל הכאב הנורא הזה, צריך למצוא כוחות כדי לתמוך ולסייע למפקדים".
כשר הביטחון, מספר מרדכי, הוא נדרש מיד להיערך לניהול המערכת בהתמודדותה עם האסון הגדול ביותר שידע צה"ל בתולדותיו. "הדבר הדחוף יותר זה לטפל במערכת הפיקודית וב-73 משפחות שכולות, זו אופרציה אדירה. צריך לחשוב להיערך לעשרות הלוויות וביקורים וכמובן לסגור את הפער ביחידות, שאיבדו מפקדים ואנשים.
"כבר למחרת עמדנו אני והרמטכ"ל בפני התקשורת ומסרנו לציבור בישראל פרטים על האסון ומיניתי ועדה בראשות האלוף דוד עברי, מפקד חיל האוויר לשעבר, לבדוק מה קרה ואיך ניתן למנוע את התקלה הזו בעתיד. עד היום אי-אפשר להשתחרר מהמחזה הנורא, שקרע את הלב והנשמה. אתה יודע מי האנשים שנמצאים שם ומשרתים בלבנון, והנה, בלבנון הם הצליחו לשמור על חייהם ופה בישראל הם מאבדים את חייהם בתאונה אווירית כל כך קשה".
לפנייה לכתב/ת 
