העירייה לא אוכפת חוקי חניה ליד הבית?

איך מתמודדים עם מצב שבו אין אכיפה של תמרורי חניה - וכתוצאה אי-אפשר להיכנס לבניין המגורים? על השאלה הזו התבקשנו להשיב, בעקבות פנייה ל-ynet של גולש ממרכז הארץ על ידי המייל האדום, שסיפר כי בכניסה לחניה בבית מגוריו יש מדרכה הצבועה באדום-לבן - ולמרות זאת כלי רכב חונים שם כל שעות היום. לטענתו, למרות פניות חוזרות למוקד העירוני, לא התבצעה אכיפה ואף נאמר לו כי לא תתבצע אכיפה כזו. הוא הוסיף שליד המדרכה קיים גן ילדים (מה שמסביר את ריבוי כלי הרכב).

כתבות נוספות במדור "שכנים שכנים ":

• כך תתנהלו מול חברת הניהול בבית המשותף
• העץ של השכן מפריע לכם? יש מה לעשות
• גרים במרכז העיר וסובלים מרעש: מה עושים?
  

כיצד ניתן לפעול במצב כזה? כאשר באים לבחון את פעילותה של הרשות המקומית, צריך לזכור כי זו אמונה על אכיפת שמירת החוק ומניעת ביצוע עבירות בתחומיה. זאת בהתאם להגדרתם בפקודת העיריות ו/או בחקיקה השונה, אשר מתוכם אף צומחות סמכויותיה של הרשות המקומית לחוקק חוקי עזר בנושאים שונים.

ההלכה שהתקבלה בבתי המשפט היא כי "סמכות" יוצרת "אחריות". לפיכך, אין הבדל בין "הפעלת סמכות" לבין "הימנעות מהפעלת סמכות" - ושתי אלה נבחנות לפי אמות המידה המקובלות בעת בחינתן של סמכויות סטטוטורית. כלומר, ניתן לבחון אם המעשה בסמכות או ההימנעות משימוש בסמכות נבעו משיקולים סבירים.

בענייננו, מעשי הרשות נבחנים בשתי נקודות זמן. האחת - האם במועד קבלת ההחלטה להציב תמרור האוסר חניה (צביעת המדרכה באדום-לבן), היא התקבלה משיקולים סבירים (כבר נראו מקרים בו מתנגד פוליטי לראש העיר "זכה" לצביעת המדרכה בחזית ביתו באדום-לבן); או במקרה הפוך, האם הימנעות הרשות להציב תמרור נובעת משיקולים סבירים או לא.

האם מדובר בשיקול דעת לקוי?

יחד עם זאת, בית המשפט העליון פסק רק לאחרונה, בתביעה נגד עיריית תל-אביב בעניין הפעלת המרכולים בימי שבת, כי "מחובת הרשות לדאוג לקיומו של החוק, נובע כי מתחם שיקול הדעת הסביר של הרשות בשלב האכיפה - רחב ככל שיהיה - מוגבל יותר מאשר מתחם שיקול הדעת שעמד בפניה כאשר התקינה את חוק העזר. לאחר התקנת חוק העזר, על הרשות להפעיל את שיקול דעתה לאור חוק העזר ותכליותיו. על דרך הכלל, על הרשות המינהלית לאכוף את חוק העזר שהתקינה, ואין לה עוד שיקול דעת רחב בשאלה אם לאוכפו".

מה אומרת הפסיקה? שמשעה שהרשות המקומית החליטה על הצבת התמרור, ללא הוראה או מגבלה על הפעלתו בשעות מסוימות בלבד, שיקול דעתה אם לאכוף את התמרור מוגבל מאוד - ואולי יהיה נכון רק בבחינת סדרי עדיפות להפעלת כוח האדם והסכנות באזורים השונים, אך לא ביחס לצורך הצומח מהגעת הורים לגן הילדים.

בית המשפט הדגיש בפסק דינו כי מטרתה של הפעלת מדיניות האכיפה היא, מטבע הדברים, להביא לאכיפה בפועל של החוק. לכן, הפעלת אמצעי אכיפה שאינם אפקטיביים אינה מגשימה תכלית זו, והיעדר אכיפה אפקטיבית של החוק - משמעו פגיעה קשה בשלטון החוק.

בית המשפט אף מרחיב את תחומי האחריות, ופוסק כי כאשר האמצעים שבהם נוקטת הרשות המינהלית אינם נושאים פרי, הימנעות מנקיטה באמצעים נוספים עלולה, בנסיבות מסוימות, להוביל למסקנה כי למעשה - הרשות נמנעת ממילוי חובתה להפעיל שיקול דעת, או כי שיקול הדעת שהפעילה לוקה בחוסר סבירות.

על כן, במקרה שלנו לא תוכל הרשות המקומית לומר כי היא נמנעת מאמצעי אכיפה, לאחר שנוכחה לדעת כי אלה אינם מועילים מול הצורך של ההורים להגיע לגן הילדים.

אז מה בכל זאת ניתן לעשות?

במישור הישיר מול הרשות המקומית, יכולים התושבים לפעול בשני מישורים. האחד - לפנות למבקר הרשות או למבקר המדינה בתלונה על אופן התנהלות ראש העיר, ככל שיש חשש לניגוד עניינים.

אפשרות אחרת העומדת בפני התושבים היא הגשת עתירה מנהלית נגד הרשות המקומית, על מנת שבית המשפט יורה לרשות המקומית לאכוף את חוק העזר. ואולם, יש לזכור כי במקרה שכזה, אין בית המשפט נכנס בנעלי הרשות המקומית ואין הוא מחליפה, אלא הוא בוחן אם האכיפה ו/או ההימנעות מאכיפה נעשים משיקולים סבירים או לא.

לחילופין, יש לבחון אם החניה האסורה מתבצעת בכל שעות היום, או רק בעת איסוף והורדת הילדים לגן בצורה מוגבלת. ככל שמדובר בהפרעה מוגבלת, ייתכן שהדרך המהירה (והזולה) תהיה דווקא פעולה ישירה מול מפעילי הגן - כדי שאלה ירעננו את נושא החניה מול הורי הילדים.