"לא איבדתי את האמונה באושוויץ"

לפני כמה שנים פירסם מאיר רומן ראשון, "אישה אחת", שבו סיפר את סיפור בריחתו מבלגיה הכבושה. הוא היה אז בן שמונה, אביו נלקח על ידי הגסטאפו ולא שב, אמו היתה בחודשי היריון מתקדמים, וביחד איתה ועם אחיו יצאו למסע בריחה והצלה, דרך צרפת ושווייץ ועד לפלסטינה. כעת מפרסם מאיר ספר חדש, "אל חוף מבטחים" (ראה אור לאחרונה בהוצאת "כתר") מעין המשך לרומן הקודם שבו הוא מגולל את המשך המסע: מגבול שווייץ אל ארץ ישראל על האונייה "שמפוליון", ובה אלפי פליטים יהודים שצריכים לעבור את מחסום הבריטים בדרכם למחנה עתלית בחיפה.

"אל חוף מבטחים". ספרו של יצחק מאיר

"כל העולם שידעתי. מראותיו, קולותיו, כיכרותיו, שדרותיו, כרמיו, יערותיו, שירו ובכיו, הניח אותי על רציפי הארץ ועמד להסתלק ב'שמפוליון' המלכותית בלעדי לעולם. שנים הרבה זכרתי את רגעי ההרהור האלה מול אונייתי העוגנת וניסיתי להסתיר אותם אפילו מעצמי, לבל ייסרו אותי על געגועי לעולם שממנו נחלצתי בעור שיני", הוא כותב בשפתו הפיוטית.

להינצל מהמוות

"הספר הראשון, 'אישה אחת', היה כתוב בלשון יחיד של אישה, וכאן אני זה שכותב, ומתאר מסע של אלפים, לא מסע של אדם יחיד", אומר מאיר. "הפעם זה סיפור של המונים. האונייה 'שמפוליון' היתה אמורה להביא לארץ 4,500 איש. עם שלם יוצא לדרך בספינת אגוז קטנה, יש משהו נסי בדבר הזה. הרי עצם ההצלה מן המוות עדיין אינו מבטיח חוף מבטחים. להינצל מן המוות לעתים רבות, לצערנו, פירושו להיכנס לפרק ב' של ייסורים. כאן הסיפור הוא להגיע אל מקום שממנו לא מגרשים אותך עוד".

מאיר מדגיש כי לא רצה לדבר על האירועים כאילו הם אלה שיצרו את ההיסטוריה, אלא בני האדם הם שיוצרים היסטוריה. "אדם, אישה, ילד, צפיפות, זיעה, תקווה, ייאוש. העפלה היא לא סיפור גבורה לאומי עממי, אלא קודם כל התמודדות של היחיד. יש אנשים שלא הצליחו לעלות על האונייה, יש כאלה שהסתתרו בתוך ארגז כלים באונייה. כל דברי ימינו הם סיפרים של בודדים המצטרפים יחד ללהקה שההיסטוריה נושבת בתוכה. יש תורן - זה האיש או האישה הבודדים, ויש מפרש - זה כל העם כולו".

המעבר מהסיפור האישי שלך אל הסיפור הקולקטיבי, מזכיר את המעבר מספר בראשית, שכולו סיפורי יחידים, לספר שמות שמתאר היווצרות של קולקטיב.

"העם היהודי זה עם של בודדים. של יחידים. ענקי קומה. בשבעים נפש ירדו אבותינו מצריימה, ופתאום יוצאים משם 600 ריבוא. אבל גם מתוכם מזדקרות דמויות מסוימות, אישיות. הגדולה של התנ"ך היא שאתה יכול להזדהות בו עם מאות דמויות".

יצחק מאיר (במרכז) ומשפחתו אחרי המלחמה. בודדים שיוצרים היסטוריה

מאיר יוצא נגד הזרם החינוכי הרווח, שמעמיד במרכז את הלאומיות ואת הכלל. הוא לא מוכן לשכוח את היחיד. "יש חינוך שמנסה לעצב את היחיד לפי רוח העם", הוא אומר, "ואני חושב שצריך בדיוק ההיפך - לעצב את העם לפי רוח היחיד, האדם הבודד".

ארצי, לא די לה

מאיר הוא איש חינוך במובן המלא של המילה: ערכי, מתון, סובלני. תושב כוכב יאיר, נשוי ואב לשלוש בנות וסב לשישה נכדים. הוא ניהל במשך 18 שנה את כפר הנוער "ימין אורד", שימש כראש המחלקה לחינוך מטעם הסוכנות היהודית, כיהן כחבר ההנהלה, ועמד בראש נציגויות דיפלומטיות באירופה - כן, אותה אירופה שהקיאה אותו כשהיה בן שמונה.

הוא שייך לזרם המתון של הציונות הדתית, איש תורה ועבודה. מפרסם מאמרים פובליציסטיים, מסות, שירה, רומנים.

בינקותו לימד אותו אביו שיר נדיר על ארץ ישראל: "אלף לילה ועוד לילה תתי שי לה, לארצי זו הקטנטונת, אך לא די לה".

השיר היפה הזה נקשר לו עם אביו, אבל את משמעותן הלא פשוטה של המילים הללו, הבין בבגרותו. "במשך הרבה שנים הבינותי את הביטוי תתי שי לה, כמו 'תאתי שי לה', תאתי זה הכינוי של אבא. גדלנו פה באוירה של קורבנות, זה הקריב את אביו, זו את בעלה, אז אבי הוקרב כשי, לא חזר מאושוויץ. אבל רק לימים 'תתי שי לה' הפך לנתתי שי לארצי, וכל מה שנתתי עדיין לא מספיק. זכיתי לחנך עשרות אלפי חניכים. לימדתי אותם את אהבת הארץ כאהבת המקום שאתה שייך אליו, הטבור שאליו אתה קשור".

אחרי כל השנים ובמצב שבו נמצאת החברה הישראלית היום, האהבה הזאת מוצדקת בעיניך?

"האהבה מוצדקת ומוצדק גם הכאב, על הרבה החמצות שאנחנו מחמיצים פה. יש דברים שקשה לי מאוד להשלים איתם. אני כואב את חסרון היכולת של החברה הישראלית להזדהות באופן מעשי עם הגורל של יהודים צעירים וזקנים, שאינם מצליחים לחיות את הכלכלה הישראלית. אני כואב את העובדה שאין כאן תכנון לטווח ארוך, ושלא מאמינים במחר. אני כואב גם את חוסר היכולת שלנו להבין מה זה עם. אנחנו מפולגים ומחולקים ואין הסכמה. אבל על יד כל זה, אני רואה את כל מה שנוצר כאן בזמן הזה. השפה העברית, הרצון הקולקטיבי לנצח מלחמות כדי להמשיך להתקיים כאן. הדמוקרטיה. אני מלא תקווה".

פילוסופים יהודים רבים שאלו כיצד אפשרית אמונה באלוהים אחרי אושוויץ. איך אתה מסדיר בינך לבין עצמך את שאלת האמונה?

"אני לא חושב שהדור שלי יכול לסכם מה יהיו דרכי האמונה שלו - אין לנו פרספקטיבה. אנחנו חלק מהתרחשות. אני לא יודע אם מחוגי השעון יודעים מה השעה. יעבור הרבה זמן עד שנעכל את המשמעות של המאורעות. אני אינני בונה את האמונה שלי על החוויות שלי. היא בנויה כולה על אינטלקט. בובר דיבר על יחסי אני-אתה עם הקב"ה, ולי אין יחסים אישיים איתו. יש לי יחסים של אני, ויש לי אלוהים שנמצא שם כדי שאבוא אליו עם ספקותיי, שאלותיי, תמיהותיי, שהם הביטוי לאמונתי. הוא קיים כדי שאשטח לפניו שאלות, אפילו לא כדי לקבל תשובות. אם אקבל תשובות הרי אתחיל להתווכח. אמונתי היא עניין של אינטלקט".

מאיר לא עוסק בכלל בשאלה איפה היה אלוהים בזמן השואה. "אני מאמין גדול במקומו של האתוס היהודי במציאות העולמית", הוא אומר. "האמונה שלי קשורה קשר עמוק להבנתי את מוסר הנביאים, ישעיהו, ירמיהו, היכולת של האיש הבודד לקום ולהגיד: 'איכה היתה, שרייך שוררים'. כשאלוהים ברא את העולם והאדם, הוא ברא לו גם מצפון. הוא ברא את העם היהודי על נביאיו כדי שהם יהיו מצפון העולם. לפעמים המצפון הזה כושל, אחרת לא היינו בגלות.

"אבל העם היהודי נתן לעולם את הנבואה, את היכולת להתמודד

עם שאלות קיומיות ודילמות מוסריות. אני מאמין שהקב"ה רצה שאני אהיה מצפון העולם - לא במובן התיאולוגי, אלא במובן הממשי של מקומי בתוך העולם. בתור אדם בין אנשים, בתור מחנך בין מחנכים, בתור מורה בין תלמידים, בתור איש ציבור בתוך הציבור".

אבל איך בכל זאת השפיעה אושוויץ על אמונתך?

"התלמוד מדבר על הפסוק 'גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי'. הפרשנות היא שאתה עמדי לא כי אתה, אלוהים, מגן עלי, אלא כי גם אתה בגיא צלמוות. כשאני על רציף הסלקציה - גם אתה, אלוהים, נמצא שם. אתה נמצא איתי גם במשרפות. וכשאנחנו הצלנו את עצמו ועלינו ארצה, אנחנו היצלנו גם אותך, אלוהים. עלינו על אוניות והגענו ובנינו, עשינו את המוטל עלינו. הצלנו את עצמנו והצלנו את אלוהים. לא איבדתי ולא מצאתי את האמונה, אלוהים היה איתי בכל מקום, כל הזמן".