כשרם לוי רואה צאן ברמת גן
חתן פרס ישראל רם לוי משלב בסרטו הספק-תיעודי "ואם נניח לרגע שיש אלוהים" אלמנטים פיקטיביים עם הוויי חיי השכונה שלו ברמת גן. אמת? בדיה? למי אכפת והאם זה משנה? בכל מקרה מדובר ביצירה ראויה ומסקרנת
אמת? בדיה? למי אכפת והאם זה משנה? אחרי הסצינה הפלינאית הזו עוברת מצלמתו של לוי להתבונן בכמה מהטיפוסים היותר ססגוניים שמקיפים את כיכר ביאליק בעיר, הסמוכה לשכונה בה הוא מתגורר. הנה אלי הספר, שאביו היה גלב המלך בעיראק, הנה בני מחנות מכשירי הכתיבה המקריא בתשוקה נפלאה שיר אהבה בערבית, הנה נגן רחוב חייכני, והנה גם מקהלת ילדים רוסים הצועדים ברחוב ומבצעים בלהט שיר לכת מהפכני.
בין לבין אנשים, בהם הבמאי, מתנהלים ברחוב ומשוחחים בטלפונים הסלולריים שלהם. השיחות מבוימות. אחד המשוחחים (השחקן אורי אברהמי) הוא "נביא זעם" במעיל אפור ארוך, המדווח על כוונותיו העתידיות של האל בשיחה עם אביו ניצול השואה ("לא יעזור כלום, הפעם הוא רוצה לעשות restart. הפעם הוא יהיה יסודי").
סרטו של לוי, מבכירי הקולנוענים בארץ, מוותיקי הטלוויזיה וחתן פרס ישראל ("חרבת חזעה", "אינדיאני בשמש", "לחם") משלב מבטים משועשעים, אקראיים, ברחוב הרמת-גני עם הרהור בלתי מחייב על מהות המעשה התיעודי.
"סרט תיעודי", מכריזה הכתובית בתחילתו, "הוא ניסיון נואש לתעד את מה שאיננו ניתן לתיעוד". הסתירה הזו, פרפרזה על דברי הסופר הארגנטינאי חוסה לואיס בורחס, מרחפת מעל הסרט שמתחמק לכל אורכו מהגדרות, מהתל בניסיון לפרשו, ונע כפרפר מפיסת התבוננות אחת לאחרת.
זהו סרט שכולו חירות יצירתית טוטלית שנוטל לעצמו המתעד לעשות עם המציאות ככל העולה על רוחו. אכן, אפשר לראות בו אסופה אקלקטית של פרקי התבוננות שצולמו באקראי ואורגנו ללא סדר מחייב. אבל מהו בעצם אותו "סדר מחייב"? האמנות, מטבעה, מבקשת להשליט משמעות והגיון בכאוס הקיומי, בעוד התיעוד במהותו מבקש לזקק ממנו תוכן ארגומנטטיבי. "ואם נניח לרגע" מוותר על כל אלה. אלוהים, קרי המתעד, כמו מסרב לעשות את מה שמצופה ממנו.
ובכל זאת, מיהו אותו רועה ערבי שהוא וצאנו מעניקים לסרט איזושהי מסגרת? האם הוא "אמיתי"? פנטזיה של המתעד? נוכחותו הרגעית, הדמיונית, של המודחק שמבליח אל הרחוב הישראלי השוקק? האם זו הצהרה אסתטית ואתית הבאה מצדו של לוי עצמו, שעד כמה שינסה לחמוק ממנה - המחויבות לאמירה הפוליטית היא בדמו? ואולי זו סתם אטרקציה שעצרה לרגע את תנועת היומיום והשגרה והפכה את המציאות לאפרורית פחות. ומה זה בעצם משנה? פשוט לכו, לכו לראות את הסרט המקסים הזה.
