קרי עושה שלום בתחבולות

אף אחד בישראל לא לקח ברצינות את ג'ון קרי בתחילת התהליך המדיני כשאמר שיביא את הישראלים והפלסטינים לשולחן הדיונים. אבל הנרי קיסינג'ר כבר אמר שבישראל אין מדיניות חוץ, אלא פוליטיקה פנימית הקובעת מדיניות חוץ.

ההבדל בין קרי לקודמו, הסנטור ג'ורג' מיטשל, שניסה להוביל מהלך דומה בקדנציה הראשונה של אובמה אך נכשל, הוא שקרי הבין מיד את החשיבות הקריטית של חסמים פוליטיים להסכם, ובתמרון פוליטי מרשים הצליח להביא אותנו ואת הפלסטינים לשולחן המשא ומתן, במה שנראה אז כבלתי אפשרי. איך קרי עשה זאת ומה זה אומר לגבי סיכויי המהלך האמריקני עתה?

עוד בערוץ הדעות של ynet:

אחינועם ניני, הימין מודה לך / רון גילרן

מיטשל, השליח האמריקני הקודם למזרח התיכון, הלך שנתיים עם הראש בקיר - התחיל עם דרישה מישראל להקפאת ההתנחלות, מהלך שפוליטית לא היה לנתניהו רוב לגביו בקבינט, והמשיך בדרישה מאבו מאזן לוותר בנושאים כמו זכות השיבה. מיטשל הצליח לקבל הקפאת התנחלויות לתשעה חודשים, אך לא יותר.

לעומתו, קרי עזב בשלב הראשון את הנושאים שלגביהם לא היה סיכוי להשיג ויתור מאחד הצדדים. הוא הציף ממד אחר לגמרי - שחרור טרוריסטים פלסטינים - ששני הצדדים יכלו לחיות איתו פוליטית. גם הפריסה לארבע פעימות הייתה חכמה, כי אבו מאזן עוצם עין לנוכח הכרזות ישראל על המשך בנייה בשטחים, וזאת על מנת להמשיך את זרם שחרור הרוצחים המשוחררים. הממשלה בישראל, מצדה, לא מתפרקת כל עוד אין החלטה על הקפאת בנייה, או משא ומתן על בסיס קווי 67'.

קרי הצליח לתמרן בין החסמים הפוליטיים של שני הצדדים, וזו גם הדרך שבה הוא ימשיך. כדי להגדיל את התמיכה הציבורית בישראל להסכם, הוא שלף שפן מהכובע והוסיף פיצויים למשפחות יהודים שהגיעו לישראל ממדינות ערב כפליטים. בכך הוא מנסה לכבוש עוד קבוצת אוכלוסין גדולה בישראל, שאותה הוא רוצה לרתום לטובת ההסכם. את נושא הפיצויים הוא לא מטיל על הצדדים אלא משאיר זאת לטיפול האמריקנים ואחרים.

קרי קירב גם את שר החוץ אביגדור ליברמן, המהווה כוח משמעותי בקואליציה. גם את תמיכת לפיד לתהליך הוא ביקש וקיבל. קרי מבין פוליטיקה. על משקל האמרה "בתחבולות תעשה לך מלחמה", אפשר לומר שבתחבולות קרי מנסה לעשות שלום. באופן מחושב, שליחו, מרטין אינדיק, מפרסם את פרטי ההסכם בראש ובראשונה לקבוצה בכירה של יהודי ארצות הברית על מנת לגייס תמיכה או לפחות אי התנגדות מבחינתם להסכם. כך מתפרסם הסכם המסגרת ומאפשר לשני הצדדים להוסיף הסתייגויות.

קרי ואינדיק זורעים אמירות אופטימיות כשהם קובעים שהמהלך יצליח, וכך מנסים לגייס תמיכה ציבורית להשגת הסכם, ועוד יותר, להגדיל את מחיר הכישלון של הצדדים, שלא ירצו לשאת באשמה. הוא גם מזהיר שכישלון יביא לחרם אירופי על ישראל ובכך מגדיל את עלות הכישלון. אם קרי ימשיך כך, בזיהוי ובהבנה של החסמים הפוליטיים של הצדדים בכל סוגיה ובכל שלב, הוא יוכל להגיע להישג. בטווח הקצר, הסכם מסגרת ייתן מבחינתו מומנטום להמשך התהליך.

לקרי יש מה להציע לנתניהו באפיקים הכי חשובים לראש הממשלה - במשא ומתן של המעצמות מול איראן - כיוון שקרי הוא המנווט את המהלכים בנושא הגרעיני, וגם מול סוריה בנושא פירוק מנשק כימי. יש לו מה למכור ולמנף, לכן מוקדם להספיד את המהלך שג'ון קרי מוביל.

מבחינת ישראל, עדיף לשלב את הליגה הערבית במשא ומתן בנוסף לפלסטינים, כי באותם ויתורים שישראל תיתן - אם תיתן - לפלסטינים, בהסכם, אפשר יהיה להוציא מהליגה הערבית פרס הרבה יותר גדול והוא נרמול היחסים עם כל מדינות המפרץ בראשות ערב הסעודית וגם עם חברות אחרות בליגה הערבית. שם נמצאת הבוננזה הכלכלית הענקית למדינת ישראל. את הפרס הזה צריך לכלול בכל הסכם עתידי ולא להשאיר זאת כפועל יוצא עמום ולא מוגדר של הסכם.

פרופ' אלכס מינץ הוא ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה ומומחה למשא ומתן אסטרטגי-פוליטי.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il