משפחה זה לא דבר מובן מאליו: טור של ילדת אומנה

במשך שנים, כשחברות שלי התלוננו על המשפחה שלהן, לא הבנתי אותן. הן דיברו על זה שהאח הגדול מעצבן, על זה שההורים שלהן לא מבינים אותן, ואני חשבתי - אין לכן מושג כמה מזל יש לכן. עבורן, המשפחה הייתה דבר מובן מאליו. אבל עבורי, זה אף פעם לא היה משהו טריוויאלי.

בגיל 9 חודשים, לפני שאמרתי את המילה הראשונה הטבעית כל כך "אמא", הוּצאתי מהבית על ידי שירותי הרווחה, לאחר שהבינו כי הוריי הביולוגיים, גם אם אהבו אותי מאוד, אינם מסוגלים לטפל בי ולהעניק לי את הצרכים הבסיסיים שלהם זקוק כל ילד. מאותה עת עד גיל 8 חייתי במעון משפחתי של עמותת "אור שלום", עם הורי בית ו-7 ילדים שהוצאו מבתיהם בנסיבות דומות לשלי.

השנים חלפו וזוג ההורים שהיו הורי הבית במעון המשפחתי, הפכו בבוא העת למשפחת אומנה שלקחה לחיקם שלושה אחים שחיו במעון, ואותי. כך זכיתי להיות חלק ממשפחה מיוחדת במינה המורכבת מזוג הורים להם ארבעה ילדים ביולוגיים וארבעה ילדי אומנה.

לא הבינה איך החברות מתלוננות על המשפחה שלהן - רחלי משיח והמשפחה שלה

לאורך הזמן, הקשר עם המשפחה האומנת הלך והתחזק, עד שהם נהיו עבורי משפחה לכל דבר. המשכתי גם לשמור על קשר עם המשפחה הביולוגית שלי, אותם הייתי מבקרת בסופי שבוע. במובן הזה היו חיי מבורכים עד מאוד. ועדיין, הם לא היו פשוטים.

היה לי קשה לאזן בין שני העולמות האלו, בין שתי המשפחות האלו, שהיו כל כך שונות אחת מהשנייה. מצד אחד, היו ההורים האומנים שלי, צעירים, נמרצים, ומלאי שמחת חיים. הם ניהלו בית שבכל רגע נתון היה מלא בילדים מתרוצצים ונתון להמולה בלתי פוסקת. זו הייתה משפחה שיוצאת לטיולים משותפים ושמקפידה לחגוג יחד כל חג וכל יום הולדת.

מצד שני, הייתה לי את המשפחה הביולוגית. הביקורים אצלם היו טובים, אך לא פשוטים. לא היה קל לדעת שאימא שלי מתמודדת עם מחלה קשה. לא היה קל לספר לה על החיים שלי ולראות בעיניים שלה כמה קשה לה שהיא לא חלק מהם, כמה קשה לה שמישהו אחר מגדל אותי. אף פעם לא האשמתי אותה. היה לי ברור תמיד, שהיא הקריבה את הזכות שלה להיות אמא שלי, לא מתוך חוסר באהבה, אלא בגלל שלא יכלה לגדל אותי.

ככל שהתבגרתי, בחרתי להסתכל על חצי הכוס המלאה. אמנם אין לי משפחה "רגילה", אבל יש לי שתי משפחות. אמנם אין לי אחים ביולוגיים, אבל יש לי אחים אומנים, שהם אחים בשבילי לכל דבר, שבעה במספר. אמנם, נסיבות חיי היו לא פשוטות, אבל היה לי מזל גדול. כל הצדדים בחיי, המשפחה הביולוגית והמשפחה האומנת כאחת, התגייסו למעני ועשו עבורי כמיטב יכולתם.

והנה, עובדה שזה הצליח. כיום, אני נשואה ויש לי שתי בנות קטנות משלי. המשפחה שלי היא כל עולמי והתואר "אמא" הוא התפקיד הכי חשוב שאשא בחיי. אני מודעת לכך שההיסטוריה הפרטית שלי גורמת לי לרצות לגונן על הילדות שלי ביתר שאת, לרצות לחוות אותן ולהיות שם בשבילן כל הזמן.

אני רושמת ומתעדת אירועים בחיי הבנות שלי בקפדנות. מילה ראשונה, חיוך ראשון, צעד ראשון. אני כותבת לבת הבכורה שלי מכתבים ומעלה על הכתב אירועים, טיולים, שיחות שהיו לנו. יש לי אלבומים עמוסים תמונות מאירועים שונים, שבהם רואים אותנו מחייכים ונהנים, שיישאר למזכרת. אני מקפידה לחייך ולצחוק, שיהיו לנו חיים שמחים.

כשהבת הבכורה שלי נולדה, היו עולות בי מחשבות מציקות על כך שכל דבר שעשיתי איתה, אמי הביולוגית לא עשתה איתי. המחשבות האלו היו תוקפות אותי בזמן ששרתי לה שיר ערש, אפילו סתם, אחרי סבב של פינוקים ושל נשיקות. פחדתי שיעלו בי שוב כל הכעסים הישנים.

אושר גדול - רחלי משיח והמשפחה

זו הגדולה של משפחות האומנה. כל ההשקעה והאחריות אמורות להיות טבעיות כאשר מדובר בילד שלך שהוא דם מדמך. ולמרות זאת, ישנם ילדים שהוריהם אינם מסוגלים לכך. למרבה המזל, יש בינינו גם הורים שיש להם את היכולת הזו ועוד קצת. אלו משפחות האומנה, שמטפלות גם בילדים שלהן וגם בילדים של אנשים אחרים. אלו משפחות האומנה, שפותחות את ליבן ומשתפות בעושר ובאושר המשפחתי שלהן גם ילדים מבחוץ.

משפחת האומנה שלי גידלה אותי כאחת משלהם, גרמה לי להאמין בטוב שיש בבני אדם ואני לא יכולה לדמיין כיצד היו נראים חיי בלעדיהם. הם לימדו אותי להתמודד עם הכול באהבה, צחוק ואופטימיות ללא קץ, וכך אני עושה גם עם המשפחה שלי בעצמי. דווקא בגלל שכל זה לא מובן מאליו, אני מבינה עד כמה בת מזל אני.

• עמותת אור שלום מחפשת בימים אלה משפחת אומנה לזוג אחים תאומים. חשוב לציין שמשפחות האומנה זוכות לסיוע כספי ממשרד הרווחה, על מנת שהאומנה לא תהפוך לנטל כלכלי על המשפחה. בנוסף, אור שלום מקיים קבוצות העצמה להורים ולילדים קולטים, וכן ערבי הרצאות, ימי עיון וימי כיף למשפחות אומנה. עם קליטת הילד/ה במשפחה חדשה, זכאי אחד ההורים לחופשת לידה על פי חוק. משפחות המעוניינות לקבל פרטים נוספים, מזומנות להתקשר לאור שלום, בטלפון: 02-9936925