"היא החביאה ממתקים מתחת למזרן כדי שלא יקחו לה"

הבשורה תפסה אותי בעבודה. זה היה לאחר שחזרתי למשרד מדיון קצרצר ושמתי לב שהשארתי את הטלפון שלי על השולחן. 4 שיחות כבר היו על הצג, 3 מהן מיעלי, הבת שלי, ואחת מהבית. בנוסף הופיעה הודעה להתקשר הביתה. ניסיתי את הבית ואף אחד לא ענה. חזרתי ליעלי תוך כדי הליכה לכוון עמדת הקפה.

"היי יעלי, מה קורה?", שאלתי. "הכל בסדר אבא" נשמע קול נרגש מהצד השני, "רציתי רק לספר לך שאני ויונתן החלטנו להתחתן". יש רגעים שאין דרך לתאר במילים. האושר, השמחה ואפילו הדמעות הם גדולים מדי. לרגע הזה זכיתי בזכות "אור שלום".

גדלתי בבית שהיה מלא בילדים, 11 אחים ואחיות, לא פחות. אם לא די בכך, אמא שלי לקחה על עצמה את הטיפול בילדה עם נכות קשה, שלא הייתה לה משפחה משל עצמה, והיא גדלה ממש כאחת משלנו. כמה שנים לאחר מכן, נודע לנו על ילדה נוספת שנמצאת בבית חולים לילדים וזקוקה לבית. אמא שלי הייתה כבר מבוגרת מכדי להצליח לטפל בה ולי הייתה משפחה משלי. הבנתי שזו ההזדמנות שלי לנהוג כמוה, והתנדבנו להיות עבורה משפחת אומנה וכך זכינו אנחנו באוצר.

את יעלי הבאנו אלינו הביתה לפני 18 שנים, כשהייתה בת תשע. ילדה קטנטונת, עם חיוך ענק והמון אמונה ורצון לחיים. יעלי נולדה משותקת בחצי גופה התחתון וננטשה כך בבית החולים, כנראה מפני שההורים שלה לא היו יכולים להתמודד עם הנכות שלה. עד גיל תשע היא עברה ממסגרת למסגרת, עד שהבאנו אותה אלינו הביתה ואני הפכתי מאח אומן לאב אומן.

הנכות מעולם לא הכניעה אותה. היא התעקשה להמשיך ללכת באמצעות מכשירים וקביים עד שגדלה ולא יכלה כבר להשתמש בהם יותר. אבל יעלי מעולם לא ויתרה לא לעצמה ולא לאחרים. ביישוב בו אנו גרים התרגלו לראות כיסא גלגלים טס בירידות, וילדה שמתעקשת לעלות עם הכיסא לבד בעליות. שום דבר לא עצר אותה. נהגי אוטובוס כבר הכירו את הצעירה הנחושה שיורדת מהכיסא, מבקשת מאיזה חייל לשים אותו בתא המטען, כשהיא מטפסת בזריזות ומתיישבת על המושב הקדמי. שנתיים היא נסעה בצורה הזו לבצע שרות לאומי, אצלנו במשפחה היה ברור שהיא לא תוותר על השרות למדינה.

אני לא יכול להעיד שהכל היה קל. יעלי הצטרפה למשפחה כשהיו לנו כבר חמישה ילדים משלנו והם קיבלו אותה כאחות מיד. אבל בגלל כל הטלטלות והתהפוכות שעברה, לא היה לה קל לתת אמון בבני אדם בכלל, וכפועל יוצא, בנו כהורים ובילדים שלנו כאחים. כמה ימים אחרי שיעלי הגיעה הביתה, אשתי נכנסה לחדר כדי להחליף מצעים. היא הרימה את המזרון ומה שראתה גרם לה לפרוץ בבכי. מסתבר שיעלי החביאה מתחת למזרון את כל הממתקים שנתנו לה. כששאלנו אותה מדוע עשתה זאת, התברר שמידי פעם היא הייתה נוגסת בממתק ומכניסה אותו מהר מתחת למזרון. היא החביאה אותם לאחר כך, מפני שחששה שייקחו לה אותם ולא ידעה מתי תראה ממתקים כאלה שוב.

באחת הפעמים, יעלי החליטה שהיא מתקלחת לבד. מכיוון שאין לה תחושה ברגליים, היא לא הרגישה שהמים חמים מדי. גם אחרי ששמה לב לכך שנכוותה, היא עדיין הסתירה את רגליה עד שהבחנו בהן בעצמנו ומיהרנו לתת לה טיפול. הסתבר שהיא עדיין לא האמינה שניתן לסמוך עלינו.

פעם אחת, כשהיה לה קשה במיוחד, היא צעקה מתוך ייאוש: "אני לא יכולה יותר, אני אלך למקום אחר." ואז התיישבתי לדבר איתה. אני עדיין זוכר את המילים: "את חושבת שאפשר לברוח? אם טיפה קשה אז בורחים? אנחנו המשפחה שלך. הבאנו אותך ואת הבת שלנו. אם קשה במשפחה, מתמודדים ביחד, מתגברים. ילד זה לא מוצר שמחזירים לחנות.". יעלי מאוד הייתה זקוקה למילים האלה. מאז האמון שלה בנו רק גדל. היא הבינה שהיא חלק מאתנו לתמיד, שיש לה משפחה.

הבת הקטנה שלנו נולדה כשיעלי כבר הייתה חלק מאתנו, ועבורה יעלי תמיד הייתה אחות לכל דבר. השנים חלפו ואנחנו הרגשנו מוכנים שוב להרחיב את המשפחה. יצרנו שוב קשר עם עמותת "אור שלום" וקיבלנו לביתנו את נועם, שהחיוך והאור שהוא מקרין גונבים את ההצגה כל פעם מחדש.

בקרוב נתייצב כולנו, משפחה אחת גדולה ומאושרת, בחתונה של יעלי. כשנוביל אותה אל מתחת לחופה ויונתן יגיד בקול בוטח וצלול "הרי את מקודשת לי בטבעת זו", אני בטוח שלא תישאר באולם אפילו עין אחת יבשה. הסיפור שלנו כמשפחת אומנה הוא סיפור של הצלחה כנגד כל הסיכויים, כנגד כל המגבלות, כנגד כל הטלטלות והתהפוכות. כנגד כל אלו יש כוח אחד שתמיד ינצח – המשפחה.

• עמותת אור שלום מחפשת בימים אלה משפחות אומנה לכמה ילדים בעלי צרכים מיוחדים, הסובלים מנכויות ותסמונות שונות. חשוב לציין שמשפחות האומנה זוכות לסיוע כספי ממשרד הרווחה, על מנת שהאומנה לא תהפוך לנטל כלכלי על המשפחה. בנוסף, אור שלום מקיים קבוצות העצמה להורים ולילדים קולטים, וכן ערבי הרצאות, ימי עיון וימי כיף למשפחות אומנה. עם קליטת הילד/ה במשפחה חדשה, זכאי אחד ההורים לחופשת לידה על פי חוק. משפחות המעוניינות לקבל פרטים נוספים, מוזמנות להתקשר לאור שלום, בטלפון: 02-9936925