ארוחת גורמה קולנועית: הקומדיה הצרפתית

היה היה בפריז אדם שנהוג לבגוד באשתו על בסיס קבוע. כשזו גילתה את הדבר, החליט הבעל להכין לה ארוחת גורמה צרפתית-מסורתית במטרה לפתוח דף חדש. אולם האשה סקרה את שהכין - והחיוך נמוג: "איפה השבלולים?", שאלה באכזבה, "בלי שבלולים חיים זו לא ארוחה צרפתית אמיתית". ירד הבעל לקנות שבלולים. במכולת פגש בחורה צעירה, שכח הכל והלך לבלות איתה את הלילה. בבוקר התעורר בבהלה נזכר באשתו ומיהר הביתה. בכניסה שפך את השבלולים על הרצפה, פתח את הדלת וצעק: "קדימה חבר'ה, יותר מהר! עוד מטר ואנחנו שם!".

זו בדיוק הקטע עם הקומדיות הצרפתיות. נכון, האמריקנים עושים אותן מהר בעוד שהצרפתים לוקחים את הזמן - אבל בסוף יוצאת להם ארוחת גורמה. במדור זה אנו נוהגים על פי רוב לסגוד לגאונים מהוליווד, ועדיין - ישנו הבדל בין ארוחה מצוינת לארוחת גורמה. ולכבודו של ההבדל הקטן, יוקדשו הפעם הרצאות מועדון הסרט המופרע לאנשים שידעו להצחיק אותנו בצרפתית. ואתם יודעים מה? עד סוף הכתבה, תראו בבירור שהקולנוע הצרפתי יכול להצביע בגאווה (?) על בן דודו האמריקני ולהגיד: "זה? אני לימדתי אותו כל מה שהוא יודע".

לא מאמינים? כל זה מתחיל עם המצאת הקולנוע עצמו. הרי הסרט הראשון בעולם, זה שביקש לבדוק אם המצלמה בכלל עובדת, צולם בעיר ליון שבצרפת. עשור אחר כך נולד הסופרסטאר הראשון. זה עם הכובע, השפם והמקל. לא, זה לא צ'רלי צ'פלין - הוא התחיל ליצור סרטים רק ב-1914. אני מדבר בכלל על מקס לינדר, שכבר ב-1905 יצר קומדיה. צ'פלין עצמו, אגב, לא החמיץ אף סרט שלו, ואף ציטט סצנות שלמות של לינדר בסרטיו.

צפו: מקס לינדר בפעולה

עם כניסתו של הקול לקולנוע, כולם בהוליווד רצו ליצור סרטים מדברים ומזמרים. אבל בצרפת, בינתיים, נולד לו זן שלישי של סרטים - קומדיות סאונד, שרתמו אפקטים קוליים ולא דיאלוגים למאמציהם להצחיק את הצופים. 

אחרי המצאת הקול בקולנוע, כולם בהוליווד רצו ליצור סרטים מדברים ומזמרים, אבל בצרפת נולד סוג שלישי של סרטים: קומדיות סאונד, שהתבססו על אפקטים קוליים ולא על דיאלוגים. אם לסרטים המדברים קראו "Talkies", הרי שלמתחרים הקוליים מצרפת קראו "Soundies". ומי שנחשב לאב המייסד שלהם הוא ז'אק טאטי.

טאטי היה בנו של יצרן מסגרות. לבית הספר לא הלך, והעדיף להתמחות בעסק המשפחתי. שם, במהלך ההפסקות מהעבודה, נהג לבדר את משפחתו ואת חבריו בחיקויים של ספורטאים. הוא סיגל לעצמו מיומנויות של שחקן טניס בהילוך איטי ופרש שרוכב על סוס (בתפקיד הפרש והסוס במקביל!). על הדרך גם סיפק השראה לאחד מגדולי ההומור שלנו - שייקה אופיר, שהחל את דרכו כפנטומימאי.

טאטי, שהתבונן בעולם שסביבו כמו על ציור במסגרת, החל לשחק בסרטים קצרים. ב-1945 ביים סרט קצר בו גם כיכב, שעוסק בדוור כפרי רכוב על אופניים שכל מטרתו בחיים היא למסור את הדואר בזמן. בדרך הוא נלחם במחסומי רכבת, בעלי חיים - ובעצמו. זה היה סרט דל תקציב. הצוות הטכני גם שיחק על המסך, והיו מי שגילמו שישה תפקידים שונים. הכפריים מסביב עזרו לצילומים, והיתה תחושה שיוצרים כאן קומדיה מסוג חדש.

טאטי: יצר קומדיה מסוג חדש 

השלב הבא היה סרט באורך מלא. כולם ציפו לראות את הדוור חוזר למסך - אבל טאטי רצה ליצור דמות חדשה. אוניברסלית. בלי מחסומים של שפה או תרבות. כך נולד הסרט "החופשה של מר הולו" (1952). "אני רוצה להראות שאפשר ליהנות מסרט גם בלי רצח או סיפור אהבה - סתם מסרט שמבוסס על זיכרונות הילדות שלי", אמר. הפסקול בהחלט היה חשוב. הדיאלוגים? ממש לא.

"החופשה של מר הולו". הכל חשוב, פרט לדיאלוגים 

המממ....דמות שלא מדברת, יוצאת לחופשה ומצחיקה את העולם. נשמע לכם מוכר? אולי בגלל... מיסטר בין? כן, הדמות המצחיקה מהסדרה ההיא משנות ה-90 מבוססת ישירות על עבודתו של טאטי, ולא סתם זכה הסרט השני בכיכובה לשם "החופשה של בין". מי שגילם אותה, הקומיקאי הבריטי רואן אטקינסון, היה אחראי בילדותו על הקרנת סרטים בבית ספרו, וכך גילה כבר בגיל תשע את "החופשה של מר הולו". הסרט השפיע עליו עמוקות, ואטקינסון שילב בסרטיו שלל ציטוטים מעבודות קודמות של טאטי - כולל דמות הדוור על האופניים. אין לטעות: מיסטר בין הוא מר הולו המודרני.

אין לטעות: מיסטר בין הוא מר הולו המודרני 

ובחזרה לטאטי: בהמשך קיבל הצעות להפיק את סרטו הבא בארצות הברית - משהו כמו "מר הולו הולך להוליווד" או אפילו "טאטי כובש את אמריקה", אבל הוא דחה את כולן, שכן רצה לעשות את הדברים בקצב שלו, ולמצוא את הפרויקט הנכון. כך נולד "זה הדוד שלי" (1958), ועל זה - הוא כבר זכה באוסקר.

"זה הדוד שלי". יוצר שנשאר נאמן לעצמו

מעט מאוד סרטים צרפתים הגיעו להוליווד בתקופה ההיא, וז'אק טאטי הפך למאסטר קולנועי עבור העולם כולו. זה היה ביקורו הראשון בארצות הברית, והוא כבר הצליח לחזור ממנו עם פסלון מוזהב ביד. אחרי הזכייה הציעו לו לפגוש את כל מי שירצה. אמרו לו שזו הזדמנות נדירה להכיר את מרילין מונרו, סופיה לורין או אליזבת טיילור. טאטי שלף מכיסו רשימה שהדהימה את ועדת האקדמיה: נרשמו בה שמותיהם של כוכב הסרטים האילמים באסטר קיטון, המפיק מק סנט שנחשב למי שהמציא את "עוגת הקצפת בפרצוף", וסטנלי לורל - מהצמד לורל והארדי.

"אתה בטוח?", שאלו אותו. כולם היו אנשים מבוגרים, חלקם אולי גרו בבתי אבות, אבל טאטי התעקש. הוא רצה להכיר מקרוב את האגדה, וגם להגיד תודה. "הגעתי עד כאן, איך לא אפגוש אותם?", אמר. וכך זה נראה: טאטי המאושר בין ענקי הקומדיות האילמות, הרולד לויד ובאסטר קיטון.

עכשיו טאטי היה עשיר, והיה מסוגל לעשות כל שעולה ברוחו. הוא החליט להפיק את קומדיה מסוג חדש: לצלם סרט בפורמט 70 מילימטר (העולם צילם אז ב-35 מ"מ), עם עדשה פנורמית, כדי ליצור את ה"סאונדי" הטוב בעולם. הוא אמר שהוא רוצה את לנצל את כל הטכנולוגיה האדירה הזו כדי להראות עט נופל.

בשביל זה הוא בנה עיר. עיר שלמה. הוא קנה אדמה מחוץ לפריז, הקים שם בניינים, בתי דירות, רמזורים. הוא חלם שזה יהיה אולפן העתיד של צרפת, שכל העולם יגיע לשם לצלם מחזות זמר וסרטי מדע בדיוני. הוא קרה לה "טאטיוויל", והיא עלתה הון.

הסרט שיצר, לעומת זאת, נחל כישלון. יש שאומרים שהוא דמה מדי למציאות. הקומדיה "פלייטיים" הכניסה אותו לחובות, ובסופו של דבר הוא עזב את צרפת כדי להימלט מנושיו. שר התרבות של צרפת באותם ימים לא התעניין בקולנוע, וטאטיוויל נהרסה עד היסוד לטובת כביש מהיר. אבל רוחו של טאטי עדיין מנשבת בסרטים רבים בעולם כולו. דוגמה מפורסמת היא הפתיחה של להיט האייטיז הצרפתי "סיפור בזיגזג" - בה טיפת מים קטנה מצליחה להחריב רחוב שלם.

"סיפור בזיגזג". רוחו של טאטי שורה על הסרט

אם טאטי מייצג את הקומיקאי השקט והמאופק, הרי שלואי דה פינס הוא הצווחה שבצד השני של הסקאלה. כששאלו את דה פינס למי הוא דומה, הוא ענה: "דונלד דאק". ובאמת, הפרצוף העצבני, הקול הצרוד והידיים המתנפנפות - הפכו לסמל המסחרי שלו.

דה פינס טען שאת דמותו העצבנית עיצב בזכות אמו, שנהגה לקלל אותו יומם ולילה, בזכות הבוס הרמאי בבר הפריזאי בו ניגן בפסנתר, וגם בזכות מנהל התיאטרון הקמצן שהתחמק מתשלום המשכורת שלו. במשך שנים דה פינס היה שחקן כושל, ורק בסוף שנות ה-40 לחייו נתקל בהצעה לתפקיד ראשי בהצגה "אוסקר", שבה הדרישות לתפקיד היו לגלם טיפוס קמצן ועצבני שמקלל בלי הפסקה.

ההצגה הזניקה את הקריירה שלו ורצה במשך 15 שנה. בהמשך הוא הפך לשחקן הפופולרי ביותר בצרפת. אחרי התקף הלב הראשון שלו, הוא הגיע לצילומים כשלצדו רופא צמוד, שהיה רשאי לבקש לעצור את העבודה במקרה של סכנה לחייו.

הסלפסטיק של דה פינס בסרט "הרפתקאותיו של רבי יעקב"

ב-1961 גילם דמות של שוטר בסרט בשם "האמריקאית היפה". זה היה תפקיד משני, אבל דה פינס גנב את ההצגה. לדמות הזו נכתב סרט משלה בשם "השוטר מסן טרופז" (1964), שהפך לראשון בסדרה של שישה סרטים מטורפים.

העיירה סאן טרופז בריביירה הצרפתית נוטה להיות מנומנמת במשך כל השנה - חוץ מחודשי הקיץ. אז, תיירים מכל אירופה כובשים את המקום והמשטרה המקומית נשארת

חסרת אונים מול הרעש, הלכלוך והוונדליזם שהם מותירים אחריהם. במהלך הסרט דה פינס מנסה להילחם בנודיסטים ולהשליט סדר. בחמשת סרטי ההמשך, השוטר טס לניו יורק, מתאהב, נלחם בחייזרים ועוד.

אי אפשר להמעיט בקשר ההדוק של העם היושב בציון לקומדיות הבאות מצרפת. מפעם לפעם אחת מהן כובשת את מסכי הקולנוע בישראל - לפני שנה "מחוברים לחיים", ולפני כן "ברוכים הבאים לצפון" - ולא מדובר בתופעה חדשה. בשנות ה-90 עשו זאת סרטים כמו "ארוחה לאדיוט" ו"כלוב העליזים", בשנות ה-80 "שלושה גברים ותינוקת", והרשימה עוד ארוכה. על שורת שחקנים קומיים גדולים כמו פרננדל, בורביל ואחרים, יסופר במפגשי מועדון הסרט המופרע ברחבי הארץ. זהו סיפורם של יצרני ארוחות הגורמה של עולם הקומדיה.

אלון גור אריה הוא במאי, תסריטאי ומרצה ב"מועדון הסרט המופרע" ברחבי הארץ. אירוע קומדיות צרפתיות ייערך במוצאי שבת, 8 בפברואר, בסינמטק חיפה עם הקומדיה "ברוכים הבאים לצפון". האירוע יגיע לסינמטק ירושלים במוצאי שבת, 15 בפברואר, ולסינמטק תל אביב בשבת, 22 בפברואר, עם הקומדיה "אדיוט מושלם".

ביום ג', 11 בפברואר, ייערך בבית ציוני אמריקה מפגש "הקומדיות שנלחמו בנאצים" עם הקרנת "הדיקטטור הגדול". מפגש צ'רלי צ'פלין לכל המשפחה ייערך בסינמטק ת"א בשבת, 8 בפברואר, עם הסרט "הנער", ומפגש "מסע אל עולם הדמיון בקולנוע" יערך בסינמטק ירושלים בשבת, 15 בפברואר, עם הקרנת "אליס בארץ הפלאות ".