"הפלדה החזקה ביותר": שתיקת הסיפור הקצר

נוכח הצומות הדי עגומה שבה נמצאת המו"לות הישראלית, יש לברך על פרסום קבצי סיפורים קצרים. זו סוגה מרתקת שהתקבעה כבלתי מסחרית, וככזו היא כמעט ואינה מתפרסמת. דווקא בהווה התזזיתי והאינטראקטיבי כל כך שבו אנו חיים, לסיפורים קצרים יש ערך רב - וזה עוד לפני הזכייה בנובל של אליס מונרו. 

אלו טומנים בחובם - הרבה יותר מהרומנים עבי הכרס - מפגש ספרותי מלהיב ומרהיב. פעמים רבות, סופרים שהצליחו לפרסם קובץ סיפורים ראשון פונים לאחר מכן לכתיבת רומן; כאילו עליהם "לעלות מדרגה". אולם למעשה, כתיבת סיפורים קצרים טובים ומעולים קשה פי כמה מכתיבת רומן. אמנות הצמצום, הבנייה העדינה והמדויקת של הסיפור ומלאכת המינון, שהפכו נדירות יותר ויותר בקרב כותבי הרומנים, הכרחיות עבור כותבי הסיפורים הקצרים.

"הפלדה החזקה ביותר". כוחם של סיפורים קצרים

מכאן שמשמח לגלות שעידן אלמוג, שפרסם קובץ סיפורים יפה לפני כעשור בשם "דלתות" (עליו זכה בפרס נשיא המדינה לספרות לשנת תשס"ד), בחר שלא לזנוח את הסיפור הקצר. בימים אלו רואה אור ספרו "הפלדה החזקה ביותר" (בהוצאת הקיבוץ המאוחד), המכיל שניים-עשר סיפורים קצרים, שמהווים במידה רבה המשך הולם לספרו הקודם.

בסיפורים אלמוג מצליח לכונן צוהר בהיר של מגוון התרחשויות שיש בהן עגמומיות, עצבות, בלבול וכאב, לצד נקודות אור מינוריות, כמעט בלתי מורגשות, העוברות אל הקוראים בעיקר בתחושה ובנימה - ולא בייצוג ישיר.

סיפוריו, שיש בהם אווירה ריאליסטית - אך עם היצמדות למשמעות הרגשית של הפרט בסביבה והאופן שבו המציאות מעוררת בו תגובות אמוציונאליות. אל תוך המרח ב הזה נכנסת השפה הנעימה של אלמוג, שפה קולחת שמכניסה אותנו מיד לתוך הסיפור. בכתיבתו ניכרת נימה כמעט ילדותית לפרקים וגם נאיביות מתעתעת, לצד יכולת מרשימה של בניית סצנה.

אלמוג נדרש לתמצת בטקסט קצר את החוויה הרגשית המרכזית, והוא אכן מצליח לעשות זאת, אולם היופי האמיתי נמצא דווקא במעטפת של הדברים ובמה שלא נמסר באופן ישיר אלא מועבר אל הקוראים ברחשים התת-קרקעיים של הסיפור, ובאווירה הייחודית לכל סיפור.

"גראונד זירו". אפשר לא לכתוב את האסון עצמו(צילום: איי פי)

למשל, בסיפור האהוב עליי ביותר בקובץ, "האלוהים של הג'וקים" (פורסם בעבר בכתב העת "מטעם") מתאר אלמוג את התעקשותו של ילד אחד לגבור על ילד אחר, ידען גדול בכל הנוגע לג'וקים נדירים או "פושטים". בהתקף של זעם - שנותר די סמוי ולא נמסר במישרין - הוא מתעלל בג'וק כדי להוכיח שהזיהוי שלו אותו כ"פושט" ולא כג'וק נדיר היה נכון, עד הסוף הנורא.

אלמוג מתאר סיטואציה לא חשובה לכאורה ומשנית, אך האופן שבו הוא מעצב את הדמות ומהלכיה, והצורה שבה הוא מזין אותה במניעים רגשיים עזים של הישגיות, חוסר ביטחון, אכזבה וכעס - יוצרים סיפור מסחרר, מעורר חלחלה ומסעיר. אנו חשים במה שהוביל את הדמות הראשית לפעול כפי שפעלה, אך איננו מבקרים אותה או זועמים עליה, וזאת משום הזיהוי של הכוחות העצומים שפועלים עליה, ותחושת האפסיות שמלווה אותה. כך מבנה אלמוג מערך תגובות מורכב אצל הקוראים, ומעצב דמות סתורה ומעניינת, שכמעט דבר לא נמסר אודותיה.

כך גם בסיפור הפותח את הקובץ, הנושא את שמו. מתוארת בו שגרת יום-יום של צעיר בן עשרים וחמש וכלבת הפודל שלו המתגוררים במנהטן. השניים מגיעים מדי יום לרחבת מגדלי התאומים והמספר מוכר שם דיסקים וקלטות, עד שהכלבה חשה בנוכחותם הקרבה של שוטרים והם מזדרזים לברוח. באחד הימים היא מתעקשת שעליהם לנוס מהמקום, והמספר מנצל את ההזדמנות לעשות איתה "יום כיף".

העובדה שייתכן ומדובר ביום נפילת מגדלי התאומים אינה נמסרת כלל, אך היא מלווה את הסיפור בתחושת מועקה ודריכות. אם אכן באותו יום מדובר, אזי האופטימיות ותמימותו של המספר עתידה לקבל תפנית מרעישה, אך הדרמה הזו אינה מסופרת כלל. אלמוג מניח לנו לפענח ולפרש את המציאות שכן נמסרה בסיפור כראות עיננו, ולהלבישה באיזה מלבוש שנבחר. בנוסף לכך, הוא משלב בסיפור זה התבוננות נכוחה אל הבדידות, אל הניכור האורבני ואל היעדר תקשורת אנושית בסיסית עם יחסים אמיצים ומרגשים בין אדם לבעל חיים, בין הזרות למוכר.

גם כאן, אם כן, נמצא מערך תגובות מורכב ובניית סיפור בשתי קומות: מה שנמסר,

ומה שמניע את הסיפור מתחת לפני השטח. ציון מגדלי התאומים כעשויים מהפלדה החזקה ביותר בעולם, כשידיעת הקוראים היא שפלדה זו לא הצילה את המגדלים מהאסון, מוליכה אותנו לעבר ממד משוסע ובלתי יציב. במידה רבה זוהי הקריאה ההולמת את קובץ הסיפורים של אלמוג, המציע התבוננות במה שאנו בטוחים ביציבותו, שמתערער ומהתל בנו תמיד.

אולם לא כל הסיפורים בקובץ מעוררים תגובה חזקה כל כך או מציגים עיצוב מורכב במיוחד של ההתרחשויות. היעדר רמה אחידה בין כל הסיפורים הוא שמונע מהקובץ להיות מצוין. ניכר כי אלמוג הוא כותב מיומן, שעוד עתיד לכתוב יצירות מוצלחות מאוד ומגובשות בהרבה.

"הפלדה החזקה ביותר" ממשיך את הקו הסגנוני שבא לידי ביטוי בספרו הראשון, אך לא מהווה צעד קדימה של ממש ככותב. אמנם מוצגים בו מספר סיפורים בוגרים יותר ועולות ממנו תהיות קיומיות מרתקות בנוגע למיקומו של הפרט בסביבה שבה הוא חי - אך קשה להיאחז באמירה מקורית וחזקה שמובעת בספר. כך שאנו נותרים עם אסופת סיפורים יפים, שחלקם טובים מאוד, ובתחושת ציפייה רבה להמשך.

"הפלדה החזקה ביותר", מאת עידן אלמוג. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 126 עמ'.