לאן שטה הספינה האיראנית?

מה ששר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר אמר פעם - בצדק - על ישראל, תקף היום גם לגבי איראן: רוב הפעולות שעושה המשטר, גם בתחום הדיפלומטיה והאסטרטגיה הבינלאומית, מכוונים לצרכי פנים יותר מאשר להשגת יעדים מדיניים.

דוגמה בולטת לכך, אם כי קצת מופרכת, היא משלוח ספינות הצי האיראני לאוקיינוס האטלנטי, מול חופי ארצות הברית. לא ברור בדיוק לאן הן אמורות להגיע. יכול להיות שהן בכלל עושות דרכן לוונצואלה, ידידתה הגדולה של איראן במרכז אמריקה. הפרטים לא משנים. מה שחשוב הוא שהמסע הזה נועד להדוף את הביקורת על המשטר מצד אנשי הקו השמרני, אנשי משמרות המהפכה ותומכיו של הנשיא לשעבר מחמוד אחמדינג'אד, על הסכם הביניים בז'נבה.

צעד מתגרה שבא בעיתוי מתאים. ארכיון

נאום רוחאני בדאבוס(צילום: AFP)

לא רק אצלנו מבקרים בחריפות את הסכם הביניים בעניין הגרעין שהושג בין המעצמות לבין איראן בז'נבה. בתוך איראן יש מבקרים חריפים לא פחות. בניגוד לנו, הם טוענים שההסכם הוא בעצם כניעה איראנית לתכתיבי המערב. האייתוללה מסבח יזדי השמרן מקום, פטרונו הרוחני של אחמדינג'אד, טוען כי הנשיא רוחאני ושר החוץ זריף מכרו את הגרעין האיראני ואת כבוד המדינה בעבור חופן דולרים - הקלה בסנקציות.

הביקורת הזו מצד גורמים רבי השפעה מחייבת את ראשי המשטר, ובהם חמינאי והנשיא רוחאני, להוכיח שאיראן לא נכנעה. לא מכבר אמר רוחאני בנאום פומבי כי הסכם הביניים בז'נבה היה כניעה של המערב לעוצמת איראן. חמינאי אף הגדיל ועשה כשנאם בשבת בפני בכירי חיל האוויר האיראני לרגל יום השנה למהפכת 1979 ואמר, כשהוא מזלזל במופגן בהקלה בסנקציות, שרק יכולותיה הבלתי נגמרות של איראן יחלצו אותה מהמצב הכלכלי הקשה.

לדבריו - ונראה שאמר את מה שהוא באמת חושב בנושא - ארצות הברית משקרת כשהיא טוענת שהיא אינה רוצה להפיל את המשטר בטהרן. מדבריו עולה כי הוא משוכנע שהאמריקנים יפילו אותו ואת משטרו אם רק יוכלו.

באמירות אלו חושף חמינאי בדיוק את הנקודה שכל כך מטרידה אותו - הוא פוחד שהסנקציות והמצב הכלכלי מסכנים את המשטר ולכן הוא מיד מוסיף שצריך לתת הזדמנות למדיניות הפתיחות כלפי העולם וכי צריך לגלות סבלנות ולתת להם הזדמנות להשיג הישגים, אבל ממהר להוסיף סייג: אסור לזנוח את העקרונות.

מהם העקרונות?

1. שאיפתה של איראן להשיג יכולת גרעינית צבאית.
2. שאיפתה להשיג הגמוניה אזורית, כיאה למעצמה.
3. להחזיר לזרם השיעי את הדומיננטיות שהוא ראוי לה לדעת האיראנים.
   

חמינאי לא מפרט עקרונות אלו במפורש בנאומו, אך כל ילד באיראן יודע מהם. אפשר להוסיף על עקרונות אלה עיקרון רביעי, ולפיו לא יהיו רפורמות באיראן הרבה מעבר למה שרוחאני מנסה להשליט כעת, בוודאי לא כאלו שיסכנו את שלטון אנשי הדת.

באיראן נוצרה חלוקת עבודה: חמינאי מפקח על תהליך הפתיחות ההדרגתית למערב ודואג למנוע אשליות מסוכנות בקרב ההמונים ברחוב מצד אחד, וביקורת אגרסיבית מדי מצד השמרנים מהצד האחר. רוחאני משתדל לשפר את כלכלת איראן ולחלץ אותה לאט מהנזק שהסבו לה הסנקציות והניהול הכלכלי הכושל בימיו של אחמדינג'אד. זריף וסגנו ארגאצ'י ממונים על מתקפת החיוכים כלפי המערב ועל ניהול משא ומתן זהיר שישאיר את איראן במעמד של מדינת סף גרעינית-צבאית ובה בשעה יאפשר הקלת הסנקציות.

ברחוב האיראני, כך מבחינים גם גורמי מודיעין בישראל, נושבת רוח חדשה של תקווה לשינוי חברתי, נכונות להיפתח למערב ותקווה שהגרוע ביותר מאחוריהם. אולי דווקא רוח זו, בנוסף לנהירה של אנשי עסקים וגורמים כלכליים מהמערב לטהרן, היא שגורמת לחמינאי לעמוד על המשמר לבל תסחף גם אותו, כפי שסחפה שליטים אחרים באזור.

הקרב באיראן בין מצדדי הפתיחות למערב תמורת עיכוב תוכנית הגרעין בכמה שנים, לבין השמרנים החוששים שהפתיחות תפגע בבסיסי הכוח שלהם עדיין לא הוכרע. בוושינגטון ובירושלים מקווים שבחודשים הקרובים, בעת המשא ומתן על הסכם הקבע בעניין הגרעין, תתברר ידו של מי על העליונה. של השמרנים שיעכבו או ימנעו ויתורים איראנים משמעותיים או של מחנה רוחאני-זריף המצדד בוויתורים? סימן נוסף יהיה מחר-מחרתיים, כשאנשי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית ייכנסו סוף סוף לדיונים בטהרן במטרה לברר מה עשתה איראן בתחום פיתוח הנשק הגרעיני. עניין זה הוא אבן בוחן לכוונות איראן וחמינאי.