ג'אז חורף בים האדום: נעים, נעים מדי
גרסת החורף הצנועה של פסטיבל ג'אז בים האדום משכה אליה אמנים מסקרנים מהארץ ומהעולם, אך גם נרשמו בה לא מעט אכזבות. לפחות אקורד הסיום המענג של סטיב שיהאן הותיר טעם טוב
במובן מסוים דווקא בפסטיבל החורף, על מתכונתו הצנועה והביתית, מתאפשרת הזדמנות מצוינת לגילויים חדשים, שמות שאולי פחות מוכרים לקהל הישראלי, אך כאלה שסומנו כדבר החם הבא. זאת, כמובן, ניתן לעשות סביב עוגנים מושכי קהל, שבלעדיו אין אירוע שיוכל לשרוד משך זמן.
לצד הגרעין הקשה - מכורים לדבר שמגיעים בשתי העונות - יש לא מעט פרצופים חדשים. אך בניגוד לאוגוסט, שממלא את ההאנגרים הפתוחים בנמל בקהל צעיר, זה שהגיע לקונצרטים בישרוטל הוא בעיקר כזה שיכול להרשות לעצמו שלושה ימים במלון. צריך לחשוב על זה ולו רק כיוון שקהל צעיר, רעב וסקרן, הוא לב פועם ואנרגטי שטוען את האווירה, ממלא באדרנלין, שומר חי את הדיאלוג בין הבמה לאולם ומבטיח המשכיות.
פסטיבל החורף הרביעי לא הפתיע. התוכניה עשתה נעים. המופעים התנהלו על מי מנוחות. לא בטוח שזו מחמאה.
זה התחיל עם רביעיית סמואל יירגה שעוררה סקרנות בעיקר בשל העובדה שמעט מאוד מוזיקאים מאתיופיה הצליחו לחדור לסצנת הג'אז הבינלאומית. על אף הסאונד באולם שכמו קרס לתוך עצמו, זה דווקא התחיל טוב - סולו פסנתר, מעט מלנכוליה, הרמוניות מפתיעות. זה גם המשיך לא רע, בזכות נגיעות קלילות של אתנו-ג'אז ורמיזות מהוססות למקצבים מסורתיים של מוזיקה אתיופית. אבל יירגה והרכב הנגנים שלו בוחרים בנתיב נוח שמיועד ליוצרים של אמצע הדרך. בסופו של יום זו היתה הבטחה שהכזיבה.
הקווינטט של הפסנתרן והמלחין הישראלי אוריאל הרמן, נתן זינוק בעלייה אחרי הפתיח. מדובר בהרכב מפתיע של נגנים צעירים שנעים על סקאלה רחבה של ז'אנרים ומייצרים שיח מרתק בינם לבין עצמם כשהקהל שותף מלא, קשוב ופעיל. הלחנים של הרמן - שיש בהם הרמוניות ניגודיות, טונים מתנגשים, קונטרפונקט אבל באותה נשימה מלודיות שיריות כמעט - גדלים עליך ומהדהדים מצלול מוכר ונעים. זה הצליל החם של הצ'לו של ליאת סבא, שנותן לחמישיית הנגנים של הרמן גוון מיוחד משלה. ההרכב של הרמן הוא שלם ששווה את סך חלקיו: יש בו עבודת צוות נהדרת שבה כלי נמהל בכלי.
את העוגן המרכזי לכאורה סיפק הקווינטט שרקחו במשותף לארי קוריאל וחואן כרמונה, שני גיטריסטים שונים במהותם ובסגנונם המוזיקלי, שנפגשים על במה אחת. קוריאל, גיטריסט ענק שמזה כחמישה עשורים שמור לו מקום של כבוד בפנתיאון, עומד איתן על הבמה גם בגיל 71. ג'אז רוק ופיוז'ן חיים בערבוביה נהדרת בין אצבעותיו. השילוב בינו לבין חואן כרמונה, גיטריסט צרפתי ממוצא צועני אנדלוסי שלוקח את הפלמנקו המסורתי כמה צעדים קדימה, נינוח. גם אם לא מדובר בחדשנות זהו צמד עם ברק.
זה אמור היה להיות ניסיון מעניין - סוג של רנסנס צבעוני עם טוויסט תיאטרלי לשירי ג'אז ובלוז, שכולם מכירים ואוהבים כמו "Get Happy", "Bye Bye Love" או "Good Morning Heartache". רק שבביצוע של דקל הדרמה הופכת למלודרמה פשטנית. ההגשה מונוטונית וחד גונית. המשחק בעוכריה וכך יוצא שאין ולו רגע אחד של כנות על הבמה. דקל כל כך עסוקה ב"איך להגיש" במקום בדבר עצמו. זה לא עובד בתיאטרון, זה עוד פחות עובד פה. היא חוזרת שוב ושוב כמו במעגל קסמים אל אזורי נוחות ווקאליים. לא בגלל שיש בזה עניין, אלא בעיקר כי מנעד הקול שלה מוגבל. בסופו של יום אם חוזרים למוזיקה, עולה תחושה של פספוס. לעיבודים של ציטרין מגיע ביצוע שיעיף אותם לתקרה.
זו האסתטיקה של הסאונד ששואבת פנימה ויש בה משהו מדיטטיבי במובן הטוב של המילה. הכלים עליהם מנגן שיהאן, נאספו במסעותיו הרבים וכל אחד מהם פותח נתיב לא צפוי. אבל ליבת הפרויקט סובבת סביב ההאנג ואיכויותיו הצליליות. פעם נשמעות הנקישות כמו המיית הטם-טם ומיד אחר כך כצלילי קסילופון, דנדון פעמון ומצילה. קוסמוס שלם בכלי אחד. שלישיית הנגנים סביבו משובחת. הקומפוזיציות לכאורה מונוטוניות אבל שומרות על מתח גבוה שנבנה ונפרק לאורך כל הדרך. מה אין פה? אימפרו, אתנו ג'אז, אקספרימנטלי.. you name it. שעה וקצת של הפתעות נון סטופ. אקורד סיום מענג באופן לא צפוי לפסטיבל צנוע - משהו קטן וטוב.
