גארי ניומן בהופעה: החבר החשמלי שלי
בניגוד לכוכבי עבר שממלאים פה מועדונים על אדי הדלק מהאייטיז, גארי ניומן שומר על הסינתפופ שלו עדכני - ומסוגל להחזיק כמעט הופעה שלמה עם שירים מהפרק הנוכחי בקריירה שלו. אבל בסוף גם הקהל השבוי מחכה להתרגש איתו ב-"Down in The Park" ו-"?Are 'Friends' Electric". והוא מספק את הסחורה
שלושה עשורים וחצי מפרידים בין גארי ניומן של היום לשיא הקריירה שלו. בין הערב הזה במועדון הבארבי, והתקופה ההיא בחילופי המשמרות בין הסבנטיז לאייטיז, כשעמד בראש התנועה להחדרת הסינתיסייזר למוזיקה הפופולרית. שלושה עשורים וחצי שבהם מבחינה מסחרית לפחות, המשיך להישען על הקהל ששמר לו אמונים.
זה מתבקש, בסופו של דבר, בעיקר בתחומי נישה. גארי ניומן התמסר באופן מוחלט לפרסונה הגותית הזו שהוא אמור להיות, עבור הקהל שעדיין צמא לכל מה שמריח מדארק אייטיז. ימי המיינסטרים שלו אולי נגמרו זמן לא רב אחרי שהתחילו, אבל אין ספק שישנו עדיין קהל כזה גם ב-2014, ובישראל - על אחת כמה וכמה: גם אני, אף שלא גדלתי מול הקיר בפינגווין - לא זכיתי להיות זקן מספיק, לצערי - מוצא עצמי נודד בין ההופעות הללו כבר לא מעט שנים.
העניין הוא שגארי ניומן שונה מהיתר. הוא לא סיסטרז אוף מרסי, אפילו לא פיטר מרפי (ויסלחו לי המעריצים של הסנדק השני). כן, הוא אימץ את הזהות הזאת של סנדק הסינתפופ, האב הרוחני של ניין אינץ' ניילז, איך שלא תקראו לו - אבל גם השכיל לשמור על עצמו רלוונטי בתוך אותה נישה. לשמור על המוזיקה שלו מוגבלת ברובה לז'אנר שהקנה לו את אהבת הקהל מצד אחד, אבל עכשווית ומתפתחת מצד שני. ב-14 השנים האחרונות, הרחק מאור הזרקורים, הוציא ארבעה אלבומים מעולים, ולכאן הגיע בעיקר עם השירים מ-"(Splinter (Songs from a Broken Mind", האחרון ואולי הטוב שבהם. וגם בגרסה החיה, אין טעם לחפש אצלו אדי דלק מהאייטיז - האש עדיין על הבמה.
החלק הראשון בהופעתו הראשונה כאן (השנייה תתקיים הערב, ג', באותו מקום), הורכב בעיקר משירים מהשנים האחרונות, ביניהם "Everything Comes Down To This" ו-"The Calling" מהאלבום האחרון, ו-"The Fall" מהקודם ("Dead Son Rising"). כולם קצביים, כולם מלווים בסאונד התעשייתי-פופי שלו, וכולם מחלצים ממנו תנועות תיאטרליות מוגזמות ומהפנטות, כשסביבו חבורה צעירה של בחורים קודרים, לובשי שחורים ועם תספורות מוזרות. בכל זאת, מוניטין צריך לתחזק, וזו לא סתם הופעה: זה מופע. ערב קברט של כוכב-עבר צעיר לנצח, שעדיין נשמע טוב כמו לפני 35 שנה.
קצת מצחיק להתייחס למשמעות של ביצועי להיטים בערב כזה - קשה להאמין שהקהל הבוגר והקודר הגיע לכאן רק בשביל לזמזם שירים מגלגלצ - אבל 40 דקות לתוך המופע, כשהתיאטרליות והביצועים המדוייקים (להפליא, יש לציין) מתחילים להפוך לעניין שגרתי, השירים הישנים הם אלה שמזריקים את האדרנלין הנדרש. וזה בטח לא מזיק שהפרק הזה בהופעה נפתח עם "Down In The Park" הנפלא מ-1979, שיר שקשה מאוד שלא להתרגש ממנו, למרות האלקטרוניקה הקרה שמובילה אותו.
ממנו ניומן חותך ל-"Lost", בלדה מרגשת מהאלבום החדש, ומשם שוב למחוזות המוכרים - הפעם עם "Cars" האלמותי. אחריו מגיע "Pure", שיר הנושא מהאלבום שהוציא בשנת 2000 - אחד השירים הטובים ביותר שלו בפרק הנוכחי בקריירה, ובכלל. על האנרגיות שצבר ברצף המופתי הזה הוא ישמור עד שירד לפני ההדרן, עם ביצועים לשיר הנושא מ-"Splinter" ו-"Love Hurt Bleed", מאותו אלבום.
אבל בסופו של דבר, כנראה גם קהל של מוזיקה אלקטרונית-תעשייתית אפלה רוצה לשיר יחד עם הפרפורמר האהוב עליו את השיר שכו-לם מכירים. להדרן הוא חוזר עם שני הלהיטים שנותרו בארסנל - בתחילה "I Die You Die" מ-1980, ואחריו ההמנון "?Are 'Friends' Electric" בביצוע מחשמל במיוחד, שכולל לסירוגין ליווי של קלידים בלבד, א-לה טרנט רזנור.
וזה באמת מרגש, וממש מתחשק להאמין שאולי נוצר בינו לבין הקהל כאן חיבור שלא מתרחש בכל פעם שהוא עולה לבמה. כי זה נראה כאילו החיוך שהשתלט על פניו בסוף הערב, הפתיע אפילו אותו.
