הציונות הדתית: משל לתודעה האנושית

הציונות הדתית, לפני שהיא הגדרה סוציולוגית של חברה מסוימת, היא קודם כל מצב תודעה. כשאני כותב "הציונות הדתית" אני מתכוון לציונות הדתית הקלאסית, העירונית, זו של שהמפלגה שסימלה אותה יותר מכל היתה המפד"ל של פעם. זו שהעמדה הפוליטית שלה היתה מרכז. זו שלא העמידה את הדתיות שלה, את המוסריות שלה על הערכים המוחלטים של "ארץ ישראל השלמה". זו שראתה את עצמה כחלק מובהק מתוך החברה הישראלית הגדולה, ששואפת לשלום, לשקט. זו שניתן אולי להגדיר אותה כחברה של ישראלים "רגילים" ששומרים מצוות. לא "גוש אמונים" ובטח שלא "נוער הגבעות".

• יונתן פיין מתגבר ומתבגר
• רחלה זנדבנק חוזרת לגיבורי תרבות
• מיכל חזון בסיפורים על אהבה ואוכל
  

גם לא החרדים הלאומיים שהפכו להיות חלק כל כך משמעותי בתוך הציונות הדתית בעשורים האחרונים. כשאני כותב שהציונות הדתית היא "מצב תודעה" אני כותב עליהם, על הציונות הדתית הקלאסית, זו שעד רצח רבין היתה חזקה, נוכחת בשיח הישראלי - ומאז מתפוגגת לאטה תחת הלאומיות הטוטלית של ארץ ישראל השלמה. מה הכוונה "מצב תודעה"? דרך הסתכלות על העולם, דרך פרשנות, זווית , נקודת מבט. מצב התודעה שהוא "הציונות הדתית" הוא מצב תודעה של קיום בין העולמות. בין העולם הדתי הטוטלי לבין העולם החילוני.

ישעיהו ליבוביץ'. רעיון השילוב בין שני העולמות

הזווית היא בין לבין. בין הכיסא בפאב, לכיסא בבית כנסת. בין לימודי גמרא בבית הספר למשך כמה שעות, ביום לבין קבוצת בנים שיושבים בהפסקה ומתווכחים מי תזכה בתחרות מלכת היופי. בין הניגונים של בית כנסת, השירים של שולחן שבת, לבין "איפה הילד" ופונץ' ושלמה ארצי ומשינה ו"אנחנו דור מזוין" ו"מה הטעם בכבישים ללא מוצא" - שמתנגנים בווליום גבוה בסניף "בני עקיבא". וברקע, כמובן, כמעט כל הזמן, כמעט בכל סלון, ערוץ 2 שמרצד על המסך ומהווה פס קול תמידי, נוכח, מעצב תודעה. ערוץ 2 כחלון אל האחר.

הציונות הדתית מתנהלת על המתח הזה. הקיום שלה הוא המתח הזה. היא מכירה את הכל, ולא באמת שייכת לשום מקום. היא יודעת לדבר בכמה שפות, בכמה ניבים, אבל לא באמת מרגישה בהם בבית. עבור החרדים היא לא מספיק טוטלית. עבור החילונים היא "דוסים" לכל דבר. חלק גדול מהחרדים לא יאכל מהאוכל שלהם. חילונים לא יכולים לצאת איתם למסיבה בשישי בלילה. חשוב להבין: כשאני אומר שהציונות הדתית היא קודם כל מצב תודעה, אני אומר את זה כי הציונות הדתית, מעבר למה שהיא, כלומר מעבר לאנשים שמשתייכים אליה, היא גם משל מצוין לתודעה האנושית בכלל.

תודעה של חיפוש, של חיים על הגבול, של המאבק בין אמונה לאי-אמונה, של התחושה שאתה לא שייך לשום למקום, של הרגש החזק של הניכור, של הזרות, של הרצון להגיע אל המנוחה והנחלה - וההבנה שאין מנוחה ואין נחלה. תודעה שכל הזמן נעה מכאן לשם ובחזרה, תודעה שמחפשת שקט, אבל לא באמת יודעת מה זה השקט הזה או איך הוא נראה. תודעה שאין לה שום מקום שהיא יכולה לקרוא לו "בית". העיסוק בתודעה הזו, במצב התודעה הזה, דרך החברה הזו, הוא שהביא אותי לכתיבת הרומן "הדברים עצמם", כמו גם לכתיבת הפואמה "מינכן". בעקבות הכתיבה, הנה עוד ספרים אחדים שמתכתבים עם המקום הזה:

"יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל", מאת ישעיהו ליבוביץ'

אי אפשר להתעסק בציונות הדתית מבלי להתייחס לפרופסור ליבוביץ' שבעצם קיומו, רעיונותיו, מעמדו בחברה הישראלית, מראשית המדינה והלאה, היה לאחד ההוגים החשובים ביותר של רעיון הציונות הדתית. כלומר, רעיון השילוב בין העולמות. (גם אם מהר מאוד, אחרי 67', חלק מהציונות הדתית הפסיק להכיר בו ככזה).

בספר הנ"ל נמצאים מאמריו החשובים על היחס בין דת למדינה, מוסר, קיום מצוות ועוד. אפשר לומר שבמידה מסוימת, אותה תמונה ידועה מאולפן "פופוליטיקה" בראשית שנות ה-90, כששני ח"כים של המפד"ל קוראים לקחת מפרופסור ליבוביץ' את פרס ישראל, היא תחילת הגסיסה של הציונות הדתית הקלאסית.

"אחיינו של ויטגנשטיין", מאת תומאס ברנהרד

בספר הקצר הזה, כמו כמעט בכל יצירתו של הסופר הגדול הזה, החיים של הגבול, על הקצה והתנועה מהם ואליהם, הם בעצם הסיפור. באחד המקומות בספר מתאר ברנהרד איך הוא מחכה לחזור חזרה מווינה לכפר, וכאשר הוא בכפר, מתאר את המצב ההפוך בו הוא דווקא מתגעגע באופן עז לווינה. אז הוא מוסיף שהוא חש שלווה רק בנסיעות בין לבין. אין תיאור מדויק מזה למצב התודעה של הציונות הדתית. החוויה הזו של להיות רגוע רק בנסיעות, כלומר, רק בציפייה לדבר, ולא בעצם לדבר עצמו. "הרי אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח".

תומאס ברנהרד. הציפייה לדבר עצמו

"כתבים אוטוביוגראפיים", מאת משה לייב לילנבלום

בהקדמה לשלושת הספרים המיוחדים האלה, כותב המהדיר שלמה בריימן כך: "בספר זה כונסו חיבוריו האוטוביוגראפיים של לילנבלום שהם 'חטאת נעורים' , 'דרך התשובה' ו'דרך לעבור גולים' וכן קטעים נבחרים מתוך יומנים, איגרות ומאמרים, הרצופים עדויות-ישירות ועקיפות - על גורלו, חוויותיו, תהיותיו ובעיקר על חתירתו הדרוכה והנועזת, לפי צו המצפון, להגיע לשורש האמת, שהיתה מלווה בנפתולים קשים עם עצמו ועם יריבים ואויבים בסביבתו החברתית הקרובה ובספרות". להגיע לשורש האמת. אין מה להוסיף.

"הרצוג", מאת סול בלו

מוזס הרצוג הוא פרופסור יהודי אבוד שכותב מכתבים שמעולם לא נשלחים, שבורח מהעבר שלו וחוזר אליו בו זמנית. הוא נע בין תחושות גדולה ושליחות, לבין תחושת אפסות ובוז עצמי עמוק. תמיד בתנועה, תמיד בין מקום למקום. הראש שלו, לא מפסיק לחשוב אפילו לא לרגע אחד. בדיוק כמו ברנהרד, בדיוק כמו לילנבלום, אותו מצב תודעה שהוא במובנים רבים "הציונות הדתית".

"הרצוג". מאבק זהות רודף ואינסופי

חוסר נחת, חוסר מקום, מאבק זהות רודף ואינסופי. רומן גדול שמפרק את האדם לגורמים ומראה איך כולנו,

לא משנה איפה ולא משנה מתי, רצים אחרי הגאולה, אחרי האפשרות שלה, בדבקות עזה. כמו ריצה אחרי רכבת שכבר יצאה מהתחנה.

"אורות הקודש", מאת הרב קוק

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, האבא הגדול של הציונות הדתית, של התפיסה שהבינה שרצתה לשלב בין העולמות , של זו שהבינה שהכל קשור בהכל. בעל ההסתכלות המוסרית, הרכה, שמבקשת להביא עולם מורכב אל עבר השלמות. אותו רב ראשי שרקד לבוש בגדיי חלוץ ב"מסע המושבות" הידוע. אותו רב ראשי שהיה דמות מרכזית, חשובה, בחיים הספרותיים והאינטלקטואליים של הישוב בארץ ישראל. "אורות הקודש", ארבעה כרכים שערך הרב הנזיר. מסע תודעתי-רוחני-פילוסופי עצום בתוך תודעת האדם הפרטי ותודעת העולם ותודעת המקום ומעבר למקום. מסע אל עבר השבר , אל הבנתו , אל התנועה ממנו ואליו. התבוננות ב"דברים עצמם". אותו גירוש ידוע מגן עדן , אותה תודעת האדם כמגורש ואותו רצון לחזור חזרה. אותו רצון להיגאל.

ספריו של יאיר אסולין, הרומן "הדברים עצמם" בהוצאת חרגול-מודן, וכן הפואמה "מינכן (אם תרצי קראי לזה זיכרון)" בהוצאת הליקון, ראו אור לאחרונה.