תנו לרופאים לחיות

כשסיימנו, אשתי ואני, את לימודי הרפואה שלנו בבודפשט לפני שש שנים, נשבענו כמו רבים וטובים מעמיתינו את שבועת היפוקראטס המפורסמת. השבועה הזו משקפת את תחושותיי ותחושות רבים מאיתנו לנעשה בתקופה האחרונה במערכת הבריאות בכלל ובבית החולים הדסה בפרט.

בחרתי לעשות סטאז' בהדסה עין כרם מכמה גורמים, בעיקר בגלל אופיו המיוחד של בית החולים, איכות הרפואה המצוינת, שמה של הדסה בעולם, היכולת לשלב מחקר בעשייה הרפואית, טיפול באוכלוסיה מגוונת ולבסוף נוף הרים ותחושת שלווה המשלימה את החוויה. מהלך העבודה והחיים בסטאז' היו קשים. באמצע גם נולדה בתי הבכורה. אך כמו לכל רופא, חשתי תחושת שליחות עזה שחיזקה אותנו בימים ובלילות הארוכים. אותה תחושת שליחות המלווה רבים מאיתנו ומשקפת את הרצון לעזור ולטפל בחולים שלנו בכל תנאי ובכל שעה. התחושה הזו היא שמייחדת אותנו ובלעדיה לא היינו רופאים, מביאי מזור ומרפאים.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

החרדים ניצחו, החילונים ישתמטו / יזהר אופלטקה

על גיוס חרדים ושקרים אחרים / דרור אבנד-דוד

כשסיימתי את הסטאז' התקבלתי להתמחות בכירורגית לב וחזה. במשך כשנה וחצי עבדתי לילות כימים תוך הקרבה של חיי משפחה שכללה את גידול בנותיי (השנייה נולדה בתחילת ההתמחות) וחיי הפרטיים, שוב למען החולים, למען השאיפה למצוינות ולמען הקניית הטיפול הטוב ביותר בדרך הטובה ביותר, תוך סבלנות והקשבה לצורכי החולה ובני משפחתו. לצערי, המחיר מבחינתי היה גדול מנשוא ולבסוף נשברתי והחלטתי להחליף התמחות לאחת "שפויה" יותר, הפעם ברפואה פנימית. אני מתמחה בערך ארבע שנים, יש לי שלוש בנות, אשתי גם רופאה ואני מרוויח בממוצע 12 אלף שקלים בחודש, משכורת המורכבת משכר בסיס מגוחך ותורנויות של עד 26 שעות (כשש בחודש).

מחאת עובדי הדסה. משלמים את מחיר השחיתות של בכירי המוסד (צילום: גיל יוחנן)

אני עובד חמישה ימים בשבוע כ-10 שעות ביממה ובסופי שבוע מגיע לביקורי מחלקה בימי שישי (לא כולל תורנויות) פעם עד פעמיים בחודש. כפי שאתם רואים, לפי הלו"ז שפרשתי, חייו של מתמחה ובכלל של רופא סובבים סביב העבודה. לאחרונה, לצערי, בית החולים שלי קורס כתוצאה מהתנהלות מצערת ומקוממת המספקת הצצה אל פניה האמיתיות של המדינה בכלל ושל מערכת הבריאות בפרט.

המערכת בגסיסה מתקדמת

בשבועת הרופאים מוזכר לא פעם עניין הכסף, טוהר המידות, העזרה לחולים תוך טיפול מיטבי ללא גרימת נזק. אני חש שלא כך הדבר. איבדנו משהו לאורך הדרך - ואני מדבר בשם רבים - שכחנו את מטרתנו העיקרית. הקדשנו את חיינו לרפואה אך כעת רובנו מצפים בדרך זו או אחרת לגמול הולם. נראה שהקיץ הקץ על עידן התמימות. הפכנו לאינטרסנטים, חלקנו לתאבי בצע. מסיפורים ששמעתי ומניסיוני הקצר ישנם יחידי סגולה, באמת בודדים בעולם הרפואה המהווים מגדלור ומצפן, המצליחים להחזיר עטרה ליושנה ולהחזיר למקצוע את הזוהר החבוי שלו. אבל למה? למה זה לא הכלל אלא היוצא מהכלל? למה כשאני שומע סיפורים מחולים ומקרוביהם הם לרוב מסתכמים בעניינים כספיים, בתחושה של הזנחה על גבול השחיתות ותאוות בצע ולבסוף הבעת אי-אמון מוחלטת במערכת והעלאת טענות קשות בעלות אופי דומה: "רפואה למי שמשלם"?

הגיע הזמן להתעורר. השחיתות - כי אין לי מילה אחרת לתאר זאת - שהתנהלה בהדסה, שהוא בית חולים ציבורי, על-ידי קומץ של בכירים היא יריית אזהרה והדיה נשמעים בכל הארץ ואף בעולם. הנקודה היא לא המשכורות או ההסדרים המגוחכים של רופא כזה או אחר. הנקודה היא הרפואה הציבורית בכלל ומעמד הרופא בפרט. אני בטוח שרוב ציבור הרופאים מצפה לגמול ואפילו לא צנוע על השעות הרבות וההקרבה בטיפול בחולים. הגמול לא מגיע בשנים הראשונות לעבודה וחלקנו אף אינם זוכים לו במהלך השירות כעובדי ציבור.

"להציל את הרפואה" זו לא קלישאה, אנו עדים לשלבי גסיסה מתקדמים של המערכת. צריך לשים לזה סוף ולשבור את המעגל. הפתרון טמון בגופים המנהלים את המערכת, בממשלה ובמי שעומד בראשה. על מנת לספק שירותים מתקדמים וטובים צריך ממון, כי רצון, מוטיבציה ואנשים מתאימים וטובים עדיין יש. תנו לנו לחיות בכבוד ותכבדו אותנו. רובנו לא תאבי בצע, אנחנו אנשים פשוטים עם תחושת שליחות אדירה ורצון לעזור בצורה הטהורה ביותר. לא נוכל לעשות זאת ללא אמון, חיזוק וכן - צריך להגיד את זה - תגמול הולם. כי אחרת יקרוס מגדל הקלפים של מערכת הבריאות בישראל. הבסיס הוא אנחנו, הסטודנטים, הסטאז'רים, הצעירים המתמחים והרופאים הבכירים. אל תיתפסו לשמועות או לסיפורים נקודתיים על רופא זה או אחר. רובנו אנשים טובים, פשוטים, מלח הארץ, עם רצון ומוטיבציה לעזור. אל תכבו לנו את השלהבת.

ד"ר רן אליעז מתמחה בפנימית ב', הדסה עין כרם.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il