הפליטים בישראל, הריאליטי בדרום סודן
"We Come As Friends" משרטט דיוקן של קולוניאליזם מודרני באפריקה. ממעוף מטוסו וגם ממבטו המפוכח על הקרקע, הוברט סאופר מציג את המציאות בדרום סודן הקרועה. הסינים והאמריקנים מגיעים כידידים אל התושבים, והם ממשיכים אלינו כפליטים. וגם: גונדרי מפשט את חומסקי
אנחנו רואים אותם מהלכים ברחובותיהן של ערי ישראל, סביב התחנה המרכזית בתל אביב, בחוף הים באילת. רואים וחלקנו ודאי שואלים - מאיפה הם הגיעו אלינו, העב"מים האלה? מה להם, האפריקאים, ולמדינתנו המודרנית והמתקדמת? לשאלות הללו שותפים לא רק ישראלים, מתברר. גם אירופה מגלה עניין באפריקאים, והם מגלים עניין בה. ועל כן יצא הדוקומנטריסט האוסטרי הוברט סאופר אל היבשת השחורה במטרה לצבוע אותה בצבעים, בסרטו המצוין "We Come As Friends".
הסרט התיעודי, שזכה בפרס מטעם חבר השופטים בפסטיבל סאנדנס, הוקרן גם בפסטיבל ברלין בשבוע שעבר, והביא לבירה הגרמנית את המראות והקולות ובעיקר האבסורד שהם שגרת היום במדינה הצעירה דרום סודן. סאופר, טייס מוסמך, יוצא לדרך עם מטוס מקרטע אותו בנה ובאמצעותו הוא מתנייד באזור (הוא שב ליבשת בה צילם את סרטו "Darwin's Nightmare" על דיג בטנזניה). כך הוא מחלק את הפרספקטיבה שלו בין מבט העל שמתקבל אי שם בשמיים ואיתו נופים יפהפיים, לבין זה מהשטח, בין האנשים, שם ניתן לזהות את הניצול והעוולות במדינה שסועת הקרבות הזאת.
מתחת לאדמה ספוגת הדם של דרום סודן יש נפט. המון נפט. מה שמושך כמובן יזמים מכל העולם. תחילה היו אלו הסינים שהקימו מפעלי זיקוק בחסות השלטון המוסלמי של פושע המלחמה עואמר אל-באשיר. בשלב מאוחר יותר, אחרי משאל העם שהביא להפרדת דרום סודן מסודן עצמה, הגיעו גם האמריקנים והאירופים שדחפו למהלך זה ממניעים של דאגה - לאוכלוסייה המקומית הסובלת (שבתמימותה העלובה מבקשת להידמות למערב), וכמובן בעיקר לעצמם ולעסקיהם. אלו אמורים היו להטיב עם איכות החיים של התושבים, אבל הם מזמנים רק עוני ומלחמה, אשר דוחקים אותם החוצה. גם לישראל.
"We Come As Friedns" הוא פנטזיה אמיתית, משעשעת וצינית שמאחוריה כאב רב. לאורך הסרט שב ועולה סיפור מירוץ החלל וכיבוש הירח בו הונף דגל אמריקני, או רוסי. ובכן, פה על כדור הארץ, דרום סודן היא עוד שטח עליו מתקוטטות המעצמות. אלא שבניגוד לירח, חיים עליו בני אדם. כל קו שהמעצמות משרטטות על המפה, הוא פס עבה שהם שמים על רבבות בני אנוש. סאופר מתהלך במדינה בימים שלפני משאל העם ואחריו, ומספק הצצה למציאות הלא פשוטה של התושבים, גם אחרי הנתק מהמוסלמים. מי יודע? השנאה של הדרום סודנים לערבים עוד עשויה לקרב לבבות בישראל.
אנשי עסקים, פועלים סינים, פוליטיקאים מערביים וגם מיסיונרים אוונגליסטים הזויים מארצות הברית - כולם התיישבו להם בדרום סודן, והמצלמה של סאופר מתבוננת בהם. צופה בהם עושקים את המדינה ואת אנשיה הצנועים, שעדיין מנהלים מלחמת קיום. "We Come As Friends" הוא דיוקן של קולוניאליזם מודרני, שחרץ עוד קו בשטח היבשת. הוא שופע ביקורת וגם רגעים משעשעים ומבדרים שנוגעים למפגש בין התרבויות, וחוסר התקשורת ביניהן. אנחנו באים כידידים? הרשו לבמאי לפקפק בכך. כשהוא ממריא עם מטוסו חזרה הביתה, כל שנותר לו ולנו לתהות: מי פה החייזר בעצם?
דרכי נועם
בתחילת סרטו "?Is the Man Who Is Tall Happy" מעיד על עצמו מישל גונדרי ("שמש נצחית בראש צלול", "בצל הימים") כי הוא נתקל במחסום יצירתי. הפתרון התמוה שהוא בוחר לעצמו כדי להיחלץ ממנו הוא ליצור סרט דוקומנטרי המבוסס על שיחות עם הבלשן המהולל נועם חומסקי. ובכן, יתכן שהאנימציה הפשוטה שהבמאי הצרפתי יצר בשביל לעטר את ראיונותיו, העניקה לו פורקן אינטואיטיבי-רפטטיבי שלא מצריך יותר מדי דיוק וחשיבה - זאת בניגוד לתוכן הדברים.
הטריילר של "?Is the Man Who Is Tall Happy"
ותוכן הדברים, בעיקר אלו שיוצאים מפי הידען היהודי-אמריקני, הינם פילוסופיים, מורכבים, לא מובנים לרבים. גונדרי מנסה להגיב אליהם באופן מיידי באמצעות איוריו. ובכך, הוא מנסה להדגים את התחביר הפנימי של חומסקי
באמצעים פשוטים. כאילו כדי לעשות מעין רדוקציה פשטנית לדברים המורכבים שנאמרים. השימוש במדיום הקולנועי בצירוף האנימציה מקל את אפשרות הקליטה של המסרים, אולם לא בטוח שהם מחדדים משהו בנוגע לתהליך הקליטה עצמו, עליו מדבר חומסקי. וחוץ מזה, זה קצת משעמם. אם תצפו שהרדיקליזם הפוליטי של ההוגה יפרוץ החוצה כמילים לוהטות, אכזבה צפויה לכם.
אתמול (שבת) ננעל למעשה פסטיבל ברלין בטקס הפרסים עם זכייתו של מותחן הפשע הסיני "Black Coal, Thin Ice" של יינאן דיאו בדב הזהב. המארגנים דיווחו על תפוסת שיא באולמות עם 330 אלף כרטיסים שנמכרו לכלל ההקרנות, אולם דומה כי התחרות השנה היתה דלה יחסית, והסרטים המשתתפים לא גרמו להתלהבות יתר.
שונה המקרה של הבמאי הבריטי הצעיר יאן דמנג' וסרט האקשן האינטנסיבי שלו "71", המבקש להכביד ולהעמיס על הצופים במסרים אנטי-מלחמתיים. והוא מצליח לעשות כן, עם צילום ריאליסטי כאילו דוקומנטרי, המלווה חייל אנגלי בבלפסט שבצפון אירלנד המשוסעת של שנות השבעים. גארי הטירון (ג'ק או'קונל) הופקר בשדה הקרב העירוני בו מתחולל מאבק בין המליציות הקתוליות הבדלניות לאלו הפרוטסטנטיות הנאמנות לשלטון הבריטי.
קטע מתוך "71'" של יאן דמנג'
כשהוא פצוע, וללא נשקו שנחטף, גארי רק מנסה לשרוד בסמטאות "הקסבה של בלפסט" ובדרך הוא מגלה עד כמה מיותרת המלחמה הזאת, כשברקע אלו הם אנשי ביון בוגדניים שבוחשים בקלחת ועורכים מניפולציות באוכלוסיה המקומית. חציו הראשון של "71" מרתק, מותח ומלא באקשן, אולם בחלקו השני הוא נמשך יותר מדי אל מחוזות מותחני הפרנויה. ועם זאת, אפשר להשליך ממנו גם אלינו, היום. גארי היה יכול להיות גם חייל צה"ל, ו"71" היה יכול להיות גם סרט ישראלי. ובימינו, אפשר להניח, היה גם נתקל בהאשמות על שמאלניות בוגדנית. אבל בינתיים, כל עוד מדובר בצפון אירלנד, זה בסדר.
