חמלה בשם האב: למות בכבוד בישראל

אני יתומה שלוש שנים מאב שהלך לעולמו, בלי לקבל כותרת, או שמשהו יזיל דמעה במיטה ליד. ככה נראה מוות ביסורים, במוסד סיעודי במדינה. אם הוא ואני היינו יודעים, סביר להניח שהייתי המלווה שלו כתייר מוות לשוייץ. התאבדותם של השדרן עדי טלמור ולאחרונה איש העסקים מתי מילוא ז"ל, פערה בבטני בולען.

האם זה "הפתרון הסופי", לחולה חשוך מרפא במדינת ישראל? לפדות את ביטוח החיים, כדי לממן טיסה לציריך, ושרות בקליניקת "דיגניטס"? שם פוגש אותך "תליין" חוקי, שמגיש לך קוקטייל ממית ואופציה. להשרף ולהקבר בתחתית אגם פסטורלי, או לקבל שירות הטסה לישראל ועונש קטן. קבורה מחוץ לגדר, כי אנחנו חיים במדינת דת.

אבא שלי יהודה מצא, לא היה מעולם איש שקוף. אבא שלי, היה לוחם צדק שהציל אלפי אנשים. אבא יהודה היה עו"ד, מומחה לרשלנות רפואית ונזיקין, מדור הנפילים במדינה, שיצר תקדימים שנלמדים עד היום בפקולטאות למשפטים. בכל ערעור שלו לבית המשפט העליון - זכה. אבל אני בתו היחידה, נכשלתי בערעור הכי משמעותי שיש. לאפשר לו למות כמו בן אדם מכובד. לא שלד דקור באינפוזיות, לחייו שקועות ומבט מיוסר בעיניו, שמעיר אותי עדיין בסיוטים.

למחלה של אבא שלי לא היה שם מדוייק, אבל היא נמשכה שבע שנים והיתה חשוכת מרפא. שבע שנים רעות, מלאות ייאוש ואזלת יד. לממש את הצוואה שהיתה לו בחיים, שכתב הרבה לפני שחלה. איש חוק וסדר, ייקה קפדן, למרות שהיה ס"ט (ספרדי טהור). נצר לשושלת מצא-מטלון, דור עשירי בארץ. הוא כתב צוואה בחיים, בשיא הצלילות שאפיינה אותו, איך צריך להראות המוות שלו. הוא האמין בכל לבו, שזה מסמך קביל, שבבא העת יכובד. הוא גם שילם על הצוואה הזו, אבל זה כמובן עניין זניח. גם הדיו שבזבז על נייר, ששווה לפח.

גילי מצא ואביה יהודה(צילום: גילי מצא)

אבא שלי הלך לעולם שכולו טוב, כך אני מקווה. זה קרה ב-28 לדצמבר 2010. ירדתי לפתח הקבר, ראשו בידי, מסרבת להיכנע למנהג הפרימיטיבי של השלכת הגופה. הקברנים נסוגו בהלם אחורנית. זעקתי תפילה-שבועה, שבה הבטחתי לאבי, שאלחם כל עוד אני פה. שאעשה הכל כדי לשנות את החוק במדינה. או לפחות את הגישה והמודעות. כי מה שווה חוק, אם אין רופאים שמבינים ששבועת היפוקרטס, היא לא רק להציל חיים בכל מחיר. אלא גם לאפשר להם להסתיים, כשמדובר במחלה חשוכת מרפא, וזה היה רצונו המפורש של החולה.

הפילוסוף הידוע סוקרטס אמר שיש חיים שלא ראוי לחיות. הוא התכוון לחיי סבל בלתי הפיכים. מחלות שאין להם תרופה, שמונעת הדרדרות איומה, לפעמים שנים ארוכות. ALS, אלצהיימר, פרקינסון. גם במילניום חדש, שבו הרפואה יודעת להאריך תוחלת חיים, אבל שוכחת דבר אחד. כשאין להם תכלית, מדובר בשכיבה במיטה, וייסורים לא רק לחולה. נמצא במחקרים, שנפשית בני משפחת החולה לפעמים סובלים יותר ממנו, במיוחד אם הוא לא מתקשר איתם. או כמו אבא שלי, שהיה מסוגל רק לצרוח "די, די". די לחיים, די לסבל.

שלוש שנים מאז שאבא מת עשיתי כל שביכולתי, לבד. בלי מימון, בלי גב, ואני לא עמותה, כמו שחושבים חלק מהפונים אלי. הרמתי כנס לזכרו באוניברסיטת חיפה, שהיה הצלחה גדולה. הקמתי עצומה בשם "חמלה בסוף החיים" שחתמו עליה 5,700 איש. דברתי בכל במה אפשרית, כולל באנגלית, בכנס ביואתיקה בינלאומי. העצומה שלי התקדמה בעוד מאות חתימות. לקראת המטרה, 10,000 חתימות, כהוכחה למחוקקים שהעם אמר דברו.

אני לא נאיבית, תאמינו לי שכבר לא. אני תומכת בהצעת החוק "מוות במרשם רופא", לפי מודל מדינת אורגון, ארה"ב. שמאפשרת לאדם לקחת אחריות על הסוף שלו. כעת היא אמורה להיות מוגשת שוב, על ידי ח"כ עופר שלח. אבל קשה לי להאמין, שהיא תעבור, אלא אם כל המתנגדים, שזה בערך הרוב, לא יהיו באולם. וגם אם יקרה נס, מייד ירימו ראש כל יפי הנפש בשם הדת, האתיקה, המשפט והמוסר ויכריזו מלחמת עולם.

• אז מה נשאר לעשות? לעורר מודעות ציבורית. זה בעיני תכלית הכל. לכן, יזמתי כנס נוסף בנושא, אליו גייסתי את מיטב הדוברים שיש להם היבטים מרתקים לומר בסוגיה. זה יקרה במוצ"ש הבא, 22 לפברואר, ב-20:00 בתיאטרון הסמטה ביפו. הדבר היחיד שבטוח בסיבוב שלנו פה, הוא שלא נצא ממנו בחיים. הצטרפו למאבק שלי, לנסות לייצר סוף טוב, או לפחות, עם חמלה. הכנס מצריך הרשמה, היכנסו ללינק  והירשמו
  

• מי שלא יוכל לבוא, יכול לתרום את קולו בחתימה על העצומה "חמלה בסוף החיים "