טיילור סוויפט בהופעה: אדום לוהט
חמושה במיקרופון אדום, גיטרה אדומה, פסנתר אדום ושפתיים לוהטות, עלתה טיילור סוויפט עם המופע Red אל במת ה-O2 בלונדון, והוכיחה שהיא הרבה יותר מאייקון לנערות מתבגרות. יש לה מופע מוקפד, מילים מרגשות, לחנים שכתבה בעצמה וכשרון נגינה - וזה הרבה יותר מהנה מטוורקינג ולשון בחוץ
לטיילור סוויפט רגליים שלא נגמרות והיא לא ממש יודעת לרקוד. אלו שני הדברים הראשונים שבלטו לעין כשהזמרת בת ה-24 עלתה לבמת ה-O2 בלונדון. אבל חייבים להודות שסוויפט הצעירה והבלונדינית יודעת להרים מופע. בפעם הראשונה בה היא מביאה את "Red", מסע ההופעות העולמי שלה ללונדון, אזלו הכרטיסים לכל חמשת הערבים בהם הופיעה באולם שנחשב כיום לטוב ביותר באירופה.
בתקופה בה נסיכות פופ כמו מיילי סיירוס וריהאנה זזות יותר לכיוון קליפים פרובוקטיבים ותנועות אגן גסות, יש משהו מרענן בנאיביות אותה מגישה סוויפט, בתדמית של הנערה האמריקנית הנקייה. אותו משהו גרם לאולם להיות מפוצץ בילדות שנראו כמו גרסת המיני-מי של הזמרת מלוות בהוריהן, בבני נוער ואפילו בזוגות אוהבים בגילאי העשרים ששרו חבוקים את המילים של בלדות האהבה.
הקהל המאוד אוהד קיבל את הזמרת ברעש ובטונות של צבע אדום. מעריצים הביאו מהבית חולצות אותן הכינו מראש, פוסטרים שכתוב עליהם Red, המספר 13 (מספר המזל של הזמרת), שלטי נורות של לבבות ואפילו מילים מתוך השירים שלה כמו "Like" ו"Ever".
מהרגע בו עלתה לבמה האדומה לבושה במכנסונים קצרצרים, נעליים אדומות נוצצות ושפתיים משוחות באודם אדום בוהק - ופתחה את ההופעה עם השיר "State of Grace" ואחריו "Holy Ground" האנרגיה של סוויפט היתה מדבקת. כשהיא עברה להמנונים התיכוניים שלה כמו "You Belong With Me", "Love Story", והבלדה "All Too Well" הקהל הצעיר צעק איתה כל מילה.
לסוויפט חשובה האינטראקציה עם הקהל. היא נוגעת בו כמה שמתאפשר לה, מחמיאה לו ומביעה את אהבתה בכל הזדמנות. אבל, זה עדיין מרגיש מדי משופשף, מעט נוקשה ומבויים כשהיא פוצחת במונולוגים ארוכים מאוד על הקושי שבאהבה נכזבת ועל המשמעות של הצבע האדום עבורה ("מבטא את כל הרגשות העזים אם אהבה ואם כאב לב").
סוויפט היא סיפור הצלחה אמריקני. היא גדלה בחווה בפנסילבניה ובגיל 14 עברה עם הוריה לנאשוויל על מנת לקדם את הקריירה המוזיקלית שלה. מאז מכרה 26 מליון אלבומים, הפכה למודל של נערה רגישה למיליון נערות בעולם וגם שרה בקונצרט הצדקה של ארמון המלוכה יחד עם הנסיך וויליאם וג'ון בון ג'ובי.
אבל מה שכנראה הופך אותה לכוכבת שהיא, היא היכולת שלה לבטא בשירים את החרדות והתקוות של מעריציה הצעירים. היא כתבה רבות על שנות העשרה שלה בהן היתה אומללה ודי דחויה מבחינה חברתית. גם האכזבות ממערכות היחסים שלה עם ג'ון מאייר, ג'ייק ג'ילנהול, ג'ו ג'ונאס ולאחרונה הארי סטיילס מלהקת וואן דיירקשן, מצאו את דרכם לשירים. "דווקא מהמקום הזה של השפל, מהמקום בו הרגשתי הכי לא קולית, באה הקריאטיביות שלי", היא מרצה מהבמה לנערות ששותות בצמא ובעיניים מזוגגות את כל מה שיש לה להגיד להן לפני שהיא מתחילה לשיר את "Mean".
רגעים כאלה הופכים את סוויפט לא אחת למטרה לחיצי לעג, אבל בדיוק אותם רגעים בהם היא חושפת את ליבה יחד עם העובדה שהיא כותבת את כל השירים שלה ומנגנת בצורה וירטואוזית על גיטרה ופסנתר (אדומים), מראים שהיא יותר מעוד בובת פופ בלונדינית על חוטים. נדמה שלפעמים התפקיד של הפופ ברבי מרגיש גם לסוויפט גדול עליה. ברור שהיא מרגישה הרבה יותר משוחררת ונינוחה על הבמה כשהיא מנגנת על אחד מהכלים ולא כשהיא תקועה באיזה סט כוריאוגרפי בו היא צריכה לשים לב לכל תנועה ותנועה, דבר שלא בא לה בטבעיות.
"אף אחד לא מספר לך שבונים אותך רק על מנת לנסות ולהפיל אותך לקרשים", נשמעת הקריינות של סוויפט כהקדמה לשיר "The Lucky One". "אבל הם עדיין לא הצליחו", היא אומרת בטון לא מובס כשעל המסך מוקרן סרט שחור לבן ברוח שנות הארבעים ההוליוודיות בו מלוהקת סוויפט כסירנה אלגנטית ורקדני הליווי שלה כתקשורת הטורפת.
סוויפט עם עם גולדינג. Burn
מבחינה טכנית המופע הוא הצלחה מסחררת. מערך ההפקה שלו מצליח להוציא מהחלל המדהים של הארנה את המקסימום. מסלול הליכה עגול, פלטפורמה מרחפת ובמה נוספת שממוקמת יותר קרוב לקהל בחלקו האחורי של האולם עליה נתנה סוויפט מיני-סט די ארוך, כך שאף אחד לא הרגיש מקופח.
בארבעת הקונצרטים שקדמו להופעה של יום רביעי התארח מדי ערב אורח אחר לשיר דואט עם סוויפט. באו ועלו על לבמה כמה מהשמות החמים ביותר בעולם המוזיקה הבריטי: אד שירן, אמילי סנדיי, סם סמית' ודני אודונהיו (סולן להקת הסקריפט). בהופעה שחתמה את הלג הלונדוני הגיחה אלי גולדינג, ושתי הזמרות שרו ביחד את "Burn" להיט הענק של גולדינג. כמו שהוכיחו אחרים דוגמאת הרולינג סטונס ורובי וויליאמס בעבר על בימת ה-O2, מחווה כזאת מתקבלת תמיד באהבה מאוד גדולה על ידי הקהל.
רגעי השיא של המופע הגיעו יחד עם השירים הגדולים של סוויפט מהאלבום האחרון, "22" ו- "I Knew You Were Trouble" בו התחילה סוויפט עם שמלה לבנה כלתית ובתולית וסיימה עם חליפת גוף שחורה וצמודה שאומרת 'אל תתעסקו איתי'. בשיר שחתם את המופע וכמעט העיף את גג האולם "We Are Never Ever Getting Back Together", עלתה סוויפט לבמה לבושה בחליפה אדומה של מנהל קרקס והעמדת השיר נדמה שנלקחה מתוך "עליסה בארץ הפלאות".
סוויפט נעה בין תמימות ונסיון. ב"רד" היא מראה מה הפך אותה למה שהיא היום, אותה תערובת של שאפתנות ועממיות. זה נכון שלרגעים כל הסט-אפ הוך ליותר מדי צ'יזי ומסחרי אבל, הקהל אוכל לה מכף היד. וכשזמר יכול לתקשר בצורה כל כך ישירה עם הקהל שלו, מי צריך טוורקינג?
