"ירקות מסוכנים": הפוך גוטמן, הפוך

שבוע שלם התבוננתי בעגבניות הרעילות בעוינות, לחשתי קללות עתיקות למלפפונים המרוססים ועורי נעשה חידודין-חידודין למראה עלעלי פטרוזיליה. אפילו בבצלים חשדתי, והכל בגלל הפרומו ההיסטרי ובו השאלה: האם אני מרעילה את ילדי כשאני מכינה להם סלט? השבח לאל, זה עבר: עם תחקיר כמו זה שהגיע הערב (ה') למסך של "קשת", בכיכובה של גלית גוטמן, אין ממה לחשוש. השימוש היחיד שלו צריך להיות בתור חומר לימוד בבתי ספר לתקשורת, בשיעור "איך לא לעשות מה".

ביקורות טלוויזיה נוספות:

"מייקל": בחזרה לעבר

"Looking": סטרייט הוא הגיי החדש

"אקסטרים מייקאובר": סינדרלה מזדקנת

זה היה בנאלי וצפוי עד ייאוש: חקלאי אורגני מתהדר בירקותיו הנקיים מחומרי ריסוס, חקלאי קונבנציונלי אומר שהוא מרגיש לגמרי בסדר עם החומרים, מומחה לבריאות הציבור מעלה פאניקה, פרופסור לאיננו-יודעים-מה מוריד אותה ואומר שאיננו יודעים, תחקירנינו החרוצים הולכים לסופרים וקונים ירקות ופירות ומוסרים למעבדה, בחלק מהם הכל בסדר ובחלק יש חריגות מהתקן אבל אף אחד לא מסביר מהי משמעותן של החריגות הללו ואם באמת נשקפת איזושהי סכנה לילדיי, שדווקא בולסים סלט בחדווה מדי יום.

עשרים דקות לתוך הסאגה המביכה הזאת אני נתקפת אמפתיה ליוצריה ורוצה להגן עליהם מפני עצמם, אבל זה כבר לא יקרה. כשגלית גוטמן נודדת אל קהילת השחורים העבריים בדימונה ומגלה שנשים בנות שישים ומעלה רוקדות, היא מנסה בכל כוחה למכור לנו את האמונה, שזה בגלל שהם אוכלים אורגני. ייתכן מאוד שזה בגלל שהן חיות בתרבות בה נשים רוקדות כל הזמן, אבל גוטמן לא יכולה להיפרד מהמחשבה הרומנטית שההבדל בינן לבינה הוא הריסוס.

נתחיל בהיסטריה ומשם נזרום. גלית גוטמן ב"ירקות מסוכנים"

והיא ממשיכה להלך בין הטיפות במבט מודאג ובהבעה של תהייה אינסופית, בדיוק ההיפך הגמור ממה שמצופה ממישהו או מישהי שמובילים תחקיר, אפילו כפרזנטורים של ירקות. לכל אורכו, לא התקבלה אפילו תשובה חד משמעית אחת לשאלה - איזה נזק בדיוק גורמים הרעלים של הריסוס? מה כבר הוכח מדעית, להבדיל מאמונות פופולריות אך שגויות, כגורם סיכון שאפשר לבודדו ולומר ש"חומר ריסוס זה גרם למחלה זאת"? רק קול שפוי אחד נשמע שם, קולו של פרופ' פיליפ משה שאמר שאיננו יודעים, ובצר לה גוטמן התחלחלה ושאלה למה לא שומרים עלינו ולמה החוק לא עושה משהו ולמה זה ככה, ונדמה לי שסירובו של הפרופסור לענות מעיד יותר מכל על איכויותיהן של השאלות.

לחיזוק האמינות העיתונאית של כל העסק, הובא אביב לביא אל האולפן ובילה שם זמן רב מדי בהקראת תוצאות מעבדה ובהסברן. עם כל הכבוד לו, לא הייתי קונה תו-תקן למלפפונים מפיו, או מפיה של גוטמן: המומחים היו רגועים בהרבה מהפרזנטורים, ומתברר שאי אפשר בכלל לגדל ירקות ופירות בכמות שתאכיל את המדינה חובבת הסלט הזאת בלי חומרי הדברה כימיים.

שני עניינים חשובים לא הודגשו כאן כלל, למרות שאחד הוזכר בסוף דווקא - העובדה שללא מדבירים התוצרת לא היתה זמינה בכמויות מספיקות ובמחירים שפויים, שלא כמו מחירי האורגניים. ענין שני וייחודי לישראל הוא גודלם (כלומר, קוטנם) של השדות האורגניים ואלה שלא, הסמוכים זה לזה וניזונים מאותם מי קולחין ואינם יכולים להתהדר בסטריליות.

כך שצריך לומר, בצער: הפוך, גוטמן, הפוך. לא ככה עושים תחקיר. לא מתחילים בפאניקה בלתי מבוססת ומנסים לבסס אותה בכוח. לא מסיקים מסקנות חפוזות מדי משברי עובדות.

לא יעזרו כל הכינורות שברקע וכל הדוברים שבחזית, זה היה כל כך סתמי ובלתי מנומק שאפילו עגבניות היו מסמיקות מבושה לו צפו.

ולשאלה הצפויה - מה עושה גוטמן בסיפור הזה? היא הרי לא כתבה את התסריט אלא רק דיקלמה אותו בצייתנות. ולמרבה הצער זה ניכר, כמו שזה יהיה ניכר בכל מי שאינו מעורה בנושא ואין לו עמדה מוצקה לכאן או לכאן. הנוכחות הטלוויזיונית של גוטמן נעימה ומצודדת גם יחד, וזה בדיוק מה שהזכיין רוצה - וככל הנראה גם קהל הצופים. אבל כדאי מאוד לבחור את הנושאים בהם מתעסקים, או מתפקדים כפרנזטורית, ולהביא אל המסך את מה שגם התחקיר הטוב ביותר זקוק לו: סוג של תשוקה, משהו קצת יותר יצרי מ"אוי ואבוי, הסלט מורעל או שבעצם לא, תודה לאל".