ריקרדו האביר והכבוד המאוחר
ריצ'ארד נילסן, שכונה על שם מבריח מפורסם וקיבל תואר מבית המלוכה, הוליך את נבחרת דנמרק לזכייה ביורו 92', אבל ספג ביקורות ורק בשבוע שעבר החליטה ההתאחדות להכניסו להיכל התהילה. הוא לא הספיק לקבל את הפרס לפני מותו
ריצ'ארד מולר נילסן זכור בישראל כמאמן סימפטי, מקצוען ונעים הליכות. במולדתו דנמרק הוא נחשב לעילוי, אבל ספג ביקורות לאורך השנים ורק לאחרונה קיבל את ההכרה המיוחלת. לאחר מותו עסקו כלי התקשורת במדינה בכניסתו המאוחרת להיכל התהילה של הכדורגל המקומי.
ynet ספורט ברשתות החברתיות:
"ריקרדו", בכינוי זה נודע נילסן בדנמרק, שם הוא נחשב לאחד מגדולי המאמנים בתולדות המדינה אם לא הגדול ביותר, בעיקר הודות לעובדה שהוליך את הנבחרת המקומית לגדול הישגיה בכל הזמנים - זכיה ביורו 92' בשבדיה.
למרות אותו הישג, נילסן לא נכנס להיכל התהילה של הכדורגל הדני עד לאחרונה. שבוע לפני מותו הודיעה לו ההתאחדות שהוא יזכה לכבוד הראוי. הוא אמור היה לקבל את העיטור בטקס מיוחד ב-28 בפברואר הקרוב, אבל הלך לעולמו בטרם עת.
הכינוי "ריקרדו" ניתן לנילסן בשעתו על ידי העיתון "אקסטרה בלאדט", על שמו של מבריח מפורסם מהתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. נילסן לא אהב זאת תחילה, אבל כיום, כשאומרים "ריקרדו" בדנמרק, אף אחד לא נזכר באסוציאציה הראשונה באותו מבריח, אלא בריצ'ארד מולר נילסן.
ההתקדמות של הכדורגל הדני החלה עוד לפני הקדנציה שלו, בתקופה של המאמן הגרמני ספ פיונטק (ביקר אותו בבית החולים בשבוע האחרון), שנילסן שימש כעוזרו. החבורה האיכותית שכללה את פרבן אלקיאר לארסן, סורן לרבי ומיקאל לאודרופ בצעירותו הלהיבה ביורו 84' בצרפת (הגיעה לחצי הגמר) ובמונדיאל במכסיקו 86' (הודחה בהפסד 5:1 לספרד בשמינית הגמר), אבל נילסן הביא לה את התואר ההיסטורי.
נילסן היה מוכר בדנמרק בעיקר כמאמן, אבל גם זכה פעמיים באליפות ארצו כששיחק כמגן באודנסה. אחרי שזכה באליפות דנמרק כמאמן B 1909 ב-1977 ואודנסה (1982) שימש כמאמן נבחרת הנוער וכעוזר מאמן הבוגרת, עד שב-1990 מונה למאמן הראשי. הוא לא נחשב למועמד המועדף וקיבל את התפקיד רק לאחר שהגרמני הורסט ווהלרס לא שוחרר מבאייר ארדינגן.
דנמרק לא הרשימה במוקדמות יורו 92'. היא סיימה במקום השני בבית אחרי יוגוסלביה ולא עלתה לטורניר הגמר. כוכבים כמו האחים לאודרופ ויאן היינצה נטשו אותה, תוך שהעיתונים קראו לנילסן להתפטר. בסופו של דבר, בעקבות המלחמה שפרצה ביוגוסלביה לשעבר, נאסרה עליה ההשתתפות בטורניר ושחקני דנמרק נקראו מהחופשה על מנת לשחק במקומה. בראיין לאודרופ חזר, אבל אחיו מיקאל סירב לשחק תחת נילסן, שהיה מאמן הגנתי מדי לטעמו.
הניצחונות 1:2 על צרפת של המאמן מישל פלאטיני בשלב הבתים, 4:5 בפנדלים (אחרי 2:2 במשחק) על הולנד בחצי הגמר ובעיקר ה-0:2 הבלתי נשכח על גרמניה בגמר נכנסו להיסטוריה, כשהעניקו לדנמרק את התואר היחיד בתולדותיה ועזרו לנילסן להיבחר למאמן השנה על ידי הירחון "וורלד סוקר".
אותה נבחרת, בה בלט מעל כולם השוער פיטר שמייכל, לא הצליחה לעלות למונדיאל בארצות הברית 94', אבל זכתה בגביע הקונפדרציות בערב הסעודית ב-1995 (ניצחה 0:2 בגמר את ארגנטינה) ונעצרה בשלב הבתים בטורניר הגמר של יורו 96' באנגליה. בעקבות ההישגים קיבל נילסן ב-95' את תואר האבירות הגבוה ביותר מטעם בית המלוכה הדני.
אחרי דנמרק, ולפני שאימן את ישראל, הדריך נילסן מהקווים את נבחרת פינלנד והיה קרוב להעפלה עמה לפלייאוף לקראת מונדיאל 98', דבר שנמנע רק בגלל שער שכבשה הונגריה בתוספת הזמן. למרבה הצער, הדבר חזר על עצמו גם עם נבחרת ישראל כאשר האוסטרי אנדריאס הרצוג דומם את איצטדיון רמת גן כשהשווה ל-1:1 במשחק המכריע במוקדמות מונדיאל 2002. קולדינג מהליגה השנייה בדנמרק הייתה הקבוצה האחרונה שאימן ב-2003.
עיתוני דנמרק דיווחו בהרחבה על מותו של נילסן תוך העיסוק בסוגיית כניסתו המאוחרת להיכל התהילה. ראשי ההתאחדות טענו שבשנה שעברה הוא לא התפנה להגיע לטקס, שהשנה סבל מבריאות לקויה ואישפוזו בבית החולים מנע את הענקת הפרס בטרם הלך לעולמו.
למרות זאת, הביקורות לא נפסקו ורבים הזכירו את העובדה שמשך שנים לא זכה המאמן לכבוד הראוי, למרות ההישג יוצא הדופן. המבקרים נהגו לומר שהוא נהנה ממזל, שהיה משעמם ושלא הכניס סגנון אטרקטיבי מספיק. כיום נטען במדינה הסקנדינבית שאי הכנסתו להיכל התהילה כבר לפני שנים רבות מהווה בושה גדולה.
שמייכל: "נילסן המורה שלי, ההשראה שלי"
פיטר שמייכל אמר לעיתון BT: "נילסן אף פעם לא קיבל את המחמאות וההכרה שהגיעו לו, מכיוון שהיה אדם מיוחד שתמיד עבד בדרכו שלו. ביקרו אותו, כי הוא חשב בצורה שונה. הוא היה אדם מאוד יסודי והיה קל לשחק בקבוצה שלו, כי תמיד ידעת מה התפקיד שלך במגרש. ריצ'ארד היה המורה שלי, ההשראה שלי וחבר שלי”.
כוכב אחר של הנבחרת הזוכה ב-92', פלמינג פאולסן: "נילסן תמיד היה אופטימי, ווינר בנשמה. לא משנה מי היריבה - תמיד הוא האמין בניצחון ולא התפשר. אחרי האימון הוא היה הופך לדוד הנחמד שמתבדח עם השחקנים. מוזר שרק אחרי מותו הוא ייכנס להיכל התהילה, זה הגיע לו מזמן". בראין לאודרופ: "נילסן תמיד שמר על שלווה ולא נלחץ גם במצבים קשים. טיפוס שכל הקבוצה הייתה מאוחדת סביבו".
לא רק בדנמרק ובישראל - בכבוד שחשו אנשי הכדורגל בעולם לנילסן ניתן היה להבחין בנקל. כשנבחרת ספרד התמודדה מול ישראל במוקדמות מונדיאל 2002 היא לא ממש ספרה את היריבה בכחול לבן, אבל את הרספקט שרחש מאמנה חוסה אנטוניו קמאצ'ו לנילסן אי אפשר היה לפספס. השניים הכירו באותו משחק מפורסם בשמינית הגמר ב-86', כשקמאצ'ו שיחק בנבחרת הספרדית ונילסן שימש כעוזרו של פיונטק.
גם כשעיתוני ספרד הכינו כתבות על נבחרת ישראל לקראת המשחק נגדה הם לא ממש התמקדו בשחקנים. לנילסן, אלוף אירופה, הם התייחסו הרבה יותר ברצינות וטרחו לראיין אותו.
לפנייה לכתב/ת 
