אם לא נחלק את ירושלים, נאבד אותה

שלשה יעדים לאומיים ניסו כל ממשלות ישראל להשיג בירושלים מאז 1967: דמוגרפי, טריטוריאלי ופוליטי. המאמץ הלאומי נכשל והיעדים לא הושגו. המטרה של ישראל להגיע לרוב יהודי של 80 ואף ל-90 אחוזים כפי שציינה ביעדיה הדמוגרפיים בעבר כדי שתהיה "עיר חד-לאומית" לא רק שלא הושגה, אלא ההיפך קרה: ירושלים היא כיום עיר "דו-לאומית", כאשר כמעט 40% מתושביה הם פלסטינים.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

מתגרשים, גוזלים מכם את הפנסיה / יעל גיל

היעד השני היה טריטוריאלי: המטרה המוצהרת הייתה ונותרה להשתלט, באמצעות הקמת שכונות יהודיות, על המרחב של כ-70 קמ"ר המהווה את מזרח העיר, ובכך לנתק אותו מהמטרופולין הערבי. גם יעד זה לא הושג: רק בשליש מהשטח של מזרח-העיר פרושות כיום שכונות יהודיות. על-פני שני-שלישים ממנו פרושה אוכלוסייה פלסטינית שהיא הרוב בשטח. מבחינה אורבנית ומבחינה פוליטית השכונות הללו מתחברות בדרום עם בית לחם ובצפון עם רמאללה.

היעד השלישי היה פוליטי: השגת לגיטימציה בינלאומית מחד ושל התושבים הפלסטינים מאידך לשלטונה של ישראל במזרח ירושלים. אחרי למעלה מ-40 שנות מאמץ דיפלומטי, גם כאן התוצאה מאכזבת: אף לא מדינה אחת מבין המדינות החברות באו"ם הכירה בריבונותנו במזרח העיר. את ההתנגדות הקשה ביותר למעשי הריבונות הישראלית במזרח ירושלים מובילה דווקא ידידתנו ארצות הברית שהודיעה כי היא רואה בבנייה במזרח-העיר מעשה של "התנחלות בלתי-חוקית".

כלפי התושבים הפלסטינים נקטו ממשלות ישראל מדיניות של "ישראליזציה", מתוך שאיפה להפוך אותם ל"ערבים-ישראלים". הפלסטינים התחכמו וסירבו להיות כאלה בצד התועלת המרובה מתעודות הזהות הישראליות המקנות להם הטבות כלכליות (שירות בריאות, ביטוח לאומי ואפשרויות תעסוקה שאין לאחיהם בשטחים). הם נאמנים למוסדות הרשות הפלסטינית ורק כ-10,000תושבים מתוך 300,000 בחרו לקבל אזרחות ישראלית.

התוצאה של אי-השגת היעדים היא העמקת הפערים בין שני חלקי העיר וקיטוב פוליטי. אם בעבר היה מוכן מיעוט מבוטל לחלק את ירושלים בתמורה לשלום, היום עולה שיעורם בציבור הישראלי. אם עד שנת 2000 לא הייתה אף ממשלה שהיתה מוכנה לכך, הרי שמאז היו שני ראשי ממשלה - ברק ואולמרט - שהביעו תמיכה חד-משמעית ברעיון. גם בממשלה הזאת גובר החשש ממה שיקרה לבירת ישראל אם לא נחלק אותה בהסדר של שלום.

מהם התרחישים הצפויים?

נתחיל בתחום הכלכלי: ישראל השקיעה במזרח העיר מאז 1967 כ-20 מיליארד דולר בבניית השכונות במקום להשקיעם במערב העיר בתשתיות מחוללות צמיחה, בעיקר בתעשייה ובתיירות. בשני העשורים האחרונים נטשו כ-200 אלף יהודים מןהשכבה הסוציו-אקונומית הגבוהה את העיר. ירושלים הפכה לעיר הענייה בישראל. המשך קצב גידול האוכלוסייה הפלסטינית והחרדית בעיר יביא לקריסתה הכלכלית. 

התהליכים הדמוגרפיים מביאים לצמצומו של המרכז הפוליטי-ציוני (מפלגות העבודה והליכוד) ולהתחזקותם של השוליים. הקהילה החרדית אינה מסתירה את מטרתה להפוך את ירושלים ל"עיר קדושה" החופשית מהשפעתה של ישראל החילונית. המשך גידולה של הקהילה החרדית (מ-20% לפני עשור לכ-30% כיום) יחזיר את ירושלים 100 שנים אחורה לתקופה בה העיר היתה אנטי-ציונית. ראשי התנועה הציונית שקלו לוותר על ירושלים כבירה ואף, לא תאמינו, חיפשו בירה במקום אחר.

התרחיש הפוליטי הוא הקשה מכולם: שיעור הגידול הפלסטיני בשנה עומד כיום על 3.5%, לעומת שיעור גידול של 1.5% בלבד בקרב תושביה היהודים. תוך עשר שנים יהיה רוב פלסטיני בירושלים. למעשה, כבר בבחירות הקרובות יש באפשרותם להפוך למפלגת השלטון בירושלים ולקבוע ראש-עיר משלהם. הצבעה מאורגנת שלהם תביא להם רוב במועצת העיר, וממילא ייבחר ראש עיר פלסטיני. לתרחישים שתיארתי לעיל שותפים רוב החוקרים והמומחים לענייני ירושלים. מסקנתנו הייתה, ואף התחזקה: ללא חלוקתה של ירושלים - אנו עומדים לאבד אותה!

פרופ' משה עמירב מרצה למדיניות ציבורית במכון ללימודים עירוניים באוניברסיטה העברית בירושלים. שימש בעבר חבר הנהלת עיריית ירושלים לצדו של טדי קולק ושימש ראש הוועדה המקצועית של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק לענייני ירושלים בשיחות קמפ-דיוויד.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il