ג'וניפ בהופעה: בלי מניירות, עם רגש
הביצועים היו מדויקים, הלהיטים נשמרו לרגע הנכון, המועדון היה מלא בקהל שלא צריך שיכתיבו לו טעם ואפשר היה לחזור הביתה בשעה סבירה. רק אל תצפו לרגעי התעלות מטורפים. שש מסקנות מההופעה של חוזה גונזלס וג'וניפ
1. חוזה גונזלס, סולן הלהקה, הוא - לפני הכל מוזיקאי. למען האמת, גונזלס הוא מוזיקאי הרבה לפני שהוא כוכב, זמר או פרפורמר, מהסיבה הפשוטה שקשה לחשוב על אמנים רבים אחרים שמגישים לקהל שלהם גרסה כל כך חשופה ועירומה של עצמם, נטולת הפתעות, גימיקים או מניירות של כוכבים גדולים.
הקהל שבא לראות אותו ואת להקתו ג'וניפ אמש (שבת) במועדון הבארבי בתל אביב זכה לביצועים חיים של השירים האהובים עליו, פלוס שני הדרנים ואפס אחוז פוזה. לא עניין של מה בכך, כשחושבים על כמות האמנים שמגיעים לישראל ומעניקים לקהל המקומי מופע חצי-כוח מחופף. מהבחינה הזו, ג'וניפ הפליאו בביצועים מדויקים לשיריהם, הודו לקהל בחיוכים גדולים ואפילו זרקו פה ושם את מילות החנופה המנדטוריות בעברית. לפעמים אלה הדברים שעושים את כל ההבדל.
2. לגישה הזו יש גם השפעות פחות חיוביות. אם אתם נמנים עם האסכולה שגורסת כי הופעות חיות צריכות לשאת איזשהו ערך מוסף מעבר לשירי האלבום, סביר להניח שהופעה של ג'וניפ היא לא מאלה שתיחקק בזיכרונכם. כמו בביקורו הקודם (והמוצלח) של גונזלס בישראל ב-2008, גם הפעם הוא סיפק הופעה נטולת פיקים או רגעי התעלות. ככה זה כשאתה יוצר "מופנם" ו"רגיש": גם ההופעה שלך היא כזו. מצד שני - אלו הם החומרים של ג'וניפ, שתמיד מעניקים לך את התחושה שמשהו גדול עומד להתרחש והנה מגיעה התפרצות, וברוב המקרים ההמתנה לדבר היא הדבר עצמו.
3. ואולי רגע שיא אחד דווקא כן נרשם בהופעה של הפולקיסטים השבדים בישראל. בלי שממש התכוונו לכך, סיפקו גונזלס ושות' לעולם להיט גדול אחד, והוא כמובן "Line of Fire", השיר שפותח את אלבומם האחרון וסוגר את הופעותיהם. השיר המצוין הזה הפך ללהיט בעל כורחו כשליווה את הפרומו לפינאלה של "שובר שורות", ללא ספק פרק הסיום המסקרן ביותר בשנה החולפת בטלוויזיה.
מבחינה זו, היה זה רק הגיוני לשמור אותו לסוף. גם אם שירים כמו "So Clear", "Always"או "Far Away" עשו את העבודה, אין ספק שכוחה של הטלוויזיה בחשיפת שירים לקהל רחב נשמר גם בעידן של תרבות של תרבות אלטרנטיבית. עידן שבו אתה מחליט לעצמך מה יהיו תחנות התרבות שלך, בעולם של שפע בלתי ניתן לתפיסה.
4. אותו עידן, אגב, הוא זה שאפשר את קיומה של ההופעה הזו. בשקט בשקט (ממש כמו שירתו של גונזלס) וללא הייפ מוגזם, הצליחו ג'וניפ למלא את מועדון הבארבי עד אפס מקום (אגב, גם בפעם הקודמת שגונזלס ביקר במחוזותינו נמכרו כל הכרטיסים להופעה), בקהל שלא זקוק להשמעות ברדיו ולמעצבי דעת. כבר דובר לא מעט על הסצנה שאליה משתייך הקהל של גונזלס, ועל עליית ערכו בשוק ההופעות המקומיות של השנים האחרונות. קהל שמצביע ברגליים ומגיע לראות את האמן האהוב עליו כשהוא מגיע, ולא צריך את המכונה שתחליט עבורו את מי לאהוב.
הסצנה הזו הלכה וגדלה בשנים האחרונות, והיא ממשיכה להוכיח עם כל הופעה מהסוג הזה, שלהרכבים הקטנים יש מה לחפש פה, לפעמים יותר מאלו שממלאים אצטדיונים. זה נחמד לקבל שוב וושוב תזכורת לכך. אתם יכולים לקרוא להם "שוליים", אבל בשלב הזה מדובר כבר בעלבון שחוטא לאמת.
6. ומילה אחרונה - הפעם למארגנים. כפי שהובטח בטרם ההופעה, ג'וניפ עלו לבמה שתי דקות אחרי עשר, נתנו סט של שעה ורבע פלוס תוספות, ושלחו הביתה
את המעריצים בשעה הגיונית, בטח בלילה של לפני יום עבודה. כבר שנים שתרבות ההופעות בארץ נכנעת לאופי הישראלי, הרואה בשעת תחילת ההופעה הרשמית כלא יותר מהמלצה. והנה, בעשר כבר נרשמה נוכחות מלאה בבארבי, בקהל שלא הספיק להתעייף מציפייה.
זה אפשר אם רק רוצים, והגיע הזמן שגם מפיקים אחרים יבינו שהשינוי מתחיל בהם ושאין סיבה להתחיל הופעה בשעה אחת עשרה. בחו"ל זה עובד מצוין, והקהל שחוזר מההופעה יכול עוד להמשיך את הלילה במקום אחר כדי להשלים את חווית היציאה, או פשוט ללכת לישון בידיעה שהוא לא הולך לשלם על ההנאה שחווה הלילה - בחוסר תפקוד ביום למחרת. הופעה שמתחילה בזמן. איזה קונספט, מי היה מאמין?
