לנהוג בכבישי אמריקה
לא מומלץ לצפייה בעת ישיבה במשרד: מסע מצולם מרהיב ומנקר עיניים בכבישים האינסופיים של אריזונה ויוטה
אחת מפנטזיות החופש האולטימטיביות היא לקחת מכונית ולנהוג עליה על גבי כביש פתוח שממשיך עד האופק ולא נגמר. באמריקה זה אפשרי, עם כבישים שרואים אותם בדרך כלל רק בסרטים.
עוד כתבות בערוץ התיירות:
לכו על זה: סיורים מודרכים ללא תשלום בחו"ל
הרי הסימיאן: לוח השחמט של אלוהים
תקועים בסופה? 10 אטרקציות לחורף במנהטן
בטיול האחרון שלי, שהתמקד באריזונה ויוטה, נוף האספלט סיפק בהחלט את הסחורה מבחינת הפנטזיה, עם כבישים ונופים שצולמו בסרטים רבים בהם צפינו בקולנוע כילדים וכבוגרים.
קחו למשל את קטע הכביש הנופי 163 שמוביל צפונה מהעיירה קיינטה (Kayenta) לעבר עמק המונומנטים המפורסם. במרחק כמה דקות נסיעה מהיציאה מהעיירה, בירידה מגבעה קטנה, ניצבה לפני תמונת הנוף הבאה. עצרתי את הרכב בחריקת בלמים ורצתי למרכז הכביש בכדי לתפוס את הרגע המיוחד, הדרך אל החופש נוסח אמריקה:
כמה ימים מוקדם יותר, יצאתי מלאס וגאס בדרכי אל העיר פייג' (Page), מה שהיה כרוך במעבר דרך שלוש מדינות: נבדה, יוטה ולבסוף הגעה אל אריזונה. מעט אחרי העיר סנט ג'ורג' (St George), פניתי ימינה אל כביש 59 הנוסע על שיפוליו של פארק ציון (Zion Park - מקום מומלץ ביותר למי שטרם ביקר במקום). צידו המזרחי של הכביש עטור גבעות וצוקים המשובצים בעצים וסלעים בצבעים שונים:
הצד המערבי משקיף אל ערבה שטוחה יותר ופתוחה למרחבים, הדרכים קוראות לבוא ולתור אותן:
חוצים את הגבול לאריזונה, בדרך לעיר פייג' (Page), שממשיכה על כביש 389. הגבעות מנמיכות והמרחבים מאפשרים לראות רחוק ושקוף יותר. הדרכים הצדדיות מתחברות לכבישים הראשיים בעזרת תמרורי "עצור" אדומים, האם גם כשאתם נמצאים לבד בערבה, רחוק מעין בוחנת, תבחרו לציית לתמרור?
אחד המקומות המיוחדים בארצות הברית הוא עמק המונומטים (Monument Valley). העמק ביוטה מהווה חלק מאדמתו של שבט הנבאחו. ל-60% מבתי האב אין טלפונים (מה שמסביר למה אין קליטה כבר 3 ימים), לעומת זאת, מספר המכוניות שווה כמעט למספר המשפחות.
כאן, הפך ג׳ון (פורד) את ג׳ון (ווין) לשחקן מפורסם לאחר שצילם כמה סרטים בעמק המדהים.
הדרך הטובה ביותר להתרשם מהמקום היא לנסוע על דרך עפר בשטח שמקיף את שמורת הטבע במסלול של 27 ק"מ. ניתן לעשות זאת במכונית רגילה, אך ג'יפ גדול ומפנק יעשה אותה ביתר נוחות. בקיץ, טור המכוניות הגדול מעלה ענני אבק, כך שהגעה למקום בחודש ינואר הריק היוותה יתרון גדול בהחלט (אם כי חשוב להתלבש בהתאם, כי המעלות עלולות להיות קרובות לאפס עם סיכוי לשלג).
עמק המונומנטים הוא לא סתם שמורת טבע סגורה ו"סטרילית" אלא שטח מחיה חי ופעיל של שבט נבאחו שבונה את בתיו בסמוך לחלק מהצוקים האדומים. עבור התיירים והמטיילים במקום, חלק נכבד מדרכי השטח מוגדרות כ"מחוץ לתחום", למרות שהענין מפתה בהחלט (להפנות את חרטום הרכב אל עומק השטח ולדהור ללא הגבלה), רק בעלי אישור מיוחד מורשים לעשות זאת.
סע לאט
למרות המרחבים העצומים, ברבים מהכבישים בארצות הברית ישנה מגבלת מהירות נוקשה שאינה מאפשרת לדהור בצורה חוקית. למען האמת, תחושת המרחב מסביב משרה רוגע ואינה דוחפת ללחיצה על דוושת הגז. ברבים מאיזורי הספר הנידחים בהם חיים בעיקר אינדיאנים מקומיים, ניתן לראות טנדרים ענקיים נוסעים במהירויות חוקיות למהדרין ופעמים רבות אף הרבה יותר לאט מזה. קשה שלא להשוות את ההתנהלות למה שקורה במדינת ישראל, למשל באיזור הדרום וקשה להבין מדוע ההתנהלות באצנו היא פרועה כל כך על הכבישים בהשוואה.
לאחר הביקור בעמק, החלטתי להצפין מעט אל תוך יוטה, צפונה על כביש 163. אם פונים שמאלה אל הכביש הצדדי 261 שחוצה עמק הקרוי עמק האלים (Valley of the Gods) נחשפים מראות של אבן אדומה וצוקים מרשימים.
בשלב מסויים, הכביש התקרב אל מדרגת סלע ענקית, תהיתי לאן יפנה הכביש אך בהפתעה נעימה הוא הפך לדרך עפר מפותלת מאוד שטיפסה לגובה רב. יש להזהר בנהיגה, משום שהכביש צר וקשה לראות רכב שמגיע ממול, בנוסף, אחיזת גלגלי הרכב אינה מההדוקות כאן וכל טעות עלולה לעלות בהתהפכות אל תוך תהום פעורה.
לאחר ההגעה למעלה, הנוף שווה בהחלט את המאמץ, נסיעה בדרך עפר הובילה לתצפית מוליי פוינט (Muley point) שלא רבים מגיעים אליה אך היא שווה את הדרך ומספקת מראה מרהיב על יוטה ואריזונה, נפתולי נהר סן חואן ועוד.
לאחר העליה, הנוף משתנה דרמטית, מדהים איך בכמה רגעים עוברים מנוף של ערבה צרובת שמש המציגה בעיקר הרי סלע ואבנים גדולות אל יערות נמוכים מלאי עצים ירוקים, כשברקע ניצבות פסגות מושלגות של הרי אבאג'ו (Abajo) המושלגים של מדינת יוטה.
בדרך חזרה דרומה אל עמק המונומנטים, אני מגיע לקטע הכביש המפורסם כנראה ביותר בארצות הברית, כאן צולמו אינספור סצינות מסרטים - בהן בדרך כלל נראית מכונית כשהיא נוסעת דרומה, לכיוון הרי הסלעים בתחושה מרוכזת של חופש אולטימטיבי:
השעון לא חיכה והערב החל לרדת, נסיעה בחשיכה לעבר צורות הסלעים המיוחדות שעדיין זהרו באור החמה האחרון היתה חוויה מיוחדת בהחלט:
היי דרומה
הספיק לי מהקור והרוח של צפון אריזונה ויוטה, אז פניתי דרומה, הנוף האדום התחלף במשטחי עשב צהוב שביחד עם הכביש השחור והשמיים הכחולים יצרו שילוב צבעים משגע:
בכבישים הבין עירוניים נוסעות אינספור משאיות ענק, הן צמודות לנתיב הימני - במהירות החוקית וכאשר הן צריכות לצאת לעקיפה, הן עושות זאת עם מרווח בטוח, וינקר שמאלי ולאחר מכן ימני, תענוג.
הבריחה למקסיקו על כביש 95 - גם לכביש הזה יש חיבור לקולנוע, למשל לסרט "עומד אחרון" (The Last Stand) של ארנולד שוורצנגר שצולם לאחר שהוא פרש ממשרת מושל קליפורניה. כאן, האיש הרע של הסרט נהג על מכונית שרירים כשהוא בורח מה-FBI שאינם יכולים לו. יש אכן משהו של חופש בכביש הזה שמפנה את פניו לכיוון מקסיקו שנתפסת בכל כך הרבה סרטים כמקום של מפלט:
מעבר דרך העיר יומה שעל גבול מקסיקו: הנוף הפך לשטוח, עם שטחים חקלאיים עצומים המשתרעים עד האופק. המראה הראשון שנגלה לעיני הוא של פועלים הנשפכים מאוטובוס ומעבדים שורות בשדה - בדיוק כמו בסרטי האסירים שראינו בקולנוע עם שחקני ענק כמו פול ניומן ואחרים.
הכביש מיומה פונה מערבה אל קליפורניה, כמה קילומטרים אחרי העיר צצות דיונות ענק מפתיעות ויפייפיות.
הכביש עולה ויורד - מגובה פני הים להרים בגובה 1,250 מטרים ובחזרה, קליפורניה ידועה בגישה המתקדמת שלה לטכנולוגיות אנרגיה מתקדמות ו"ירוקות", גם כאן, נעשה שימוש ברוחות העזות שנושבות במקום למטרת יצור חשמל "נקי":
השמש צורבת בעיניים ומתכוננת לשקוע בים, כביש 8 שמסלולו קרוב לגבול המקסיקני עולה בהרים וכאשר מתקרבים אל הים, הוא מתחיל לרדת - ביחד עם השמש בדרך אל סן דייגו.
סן דייגו היא עיר יפה, יש בה מקומות שגורמים לך לומר ״וואלה, פה הייתי רוצה לגור!״, חופים יפים ומן תחושה של חופש באויר - שונה מערים אחרות בארה״ב. גשר קורנדו העצום מחבר בין העיר ביבשה לבין האי קורנדו המספק תצפית מרהיבה על העיר.
סיום בשדרות החלום של לוס אנג'לס: חלום אמריקאי מסוג אחר של הצלחה וכוכבות, על שדרות סאנסט אין זמן מתאים יותר לנסיעה מאשר בשעה שמתאימה לשם שניתן להן - שעת השקיעה שצובעת את המקום בצבעי סגול, אדום וכתום, חלום צבעוני משגע.
ליאור קורן הוא מנכ"ל אקספלורר
- רשת חברתית למטיילים
לפנייה לכתב/ת 
