איראן שוב על השולחן: כל התרחישים
בוושינגטון, בטהרן ובירושלים מטילים ספק בסיכויי המו"מ בין המעצמות ואיראן. במה תלויה הצלחת השיחות? מה דורשים האיראנים? ועל מה מוכן המערב לוותר? כך או אחרת, הפסימיות שולטת
המשא ומתן שנפתח היום (ג') בווינה בין המעצמות לאיראן על תוכנית הגרעין שלה החל ברגל שמאל. ההצהרות הסקפטיות לגבי סיכויי ההצלחה - שקדמו לישיבת הפתיחה והגיעו מפי בכירים בוושינגטון, בבריסל, בטהרן ובירושלים - לא משאירות הרבה מקום לאופטימיות, אף כי נראה שלא חובה להתייחס אליהן ברצינות תהומית. מדובר במשחק מקדים שאמור להעניק לצדדים יתרונות במו"מ או אצל קהל הבית שלהם.
- עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו
האמריקנים והאירופאים נוטפים פסימיות כדי להוכיח לישראלים ולסעודים שהם לא נלהבים מדי ליפול לזרועות האיראנים ולהשיג הסכם בכל מחיר. הפסימיות משרתת את בכירי המערב גם כמנוף לחץ על האיראנים (לא תתנו צנטריפוגות – לא תקבלו הסרת הסנקציות), וכדי למנוע דהירה בטרם עת של אנשי עסקים לטהרן.
גם המנהיג העליון עלי חמינאי פסימי במוצהר על מנת לאותת לאייתוללות השמרנים ולמשמרות המהפכה שהוא לא נמצא בכיסו של חסן רוחאני השואף להיפתח למערב, וגם כדי לרמוז לאמריקנים ולאירופאים שהוא לא יוותר על עקרונותיו. כלומר, הוא לא יסכים לוותר על היכולות הגרעיניות שכבר צבר בדרך לפצצה, ויבהיר שהאמריקנים הם שצריכים לשלם עבור היפתחות איראן למערב – ולא ההיפך.
נתניהו מתבצר בעמדה המסורתית של ישראל השוללת כל ויתור שיכול לשמש במישרין או בעקיפין לייצור נשק גרעיני איראני. הוא עושה זאת לא רק כדי להפעיל לחץ מוסרי-תודעתי על ברק אובמה והאירופאים שלא יוותרו לאיראנים ולו במעט, אלא גם כדי לשמר את אחדות מחנה התומכים
בקונגרס בהטלת סנקציות נוספות. אף אחד לא רוצה לשמש כאן כשוטר הטוב, אבל נתניהו בהחלט לקח על עצמו להיות השוטר הרע. ייתכן אפילו שהנשיא אובמה מרוצה מכך בסתר לבו.
איראן מציבה תנאים
מעבר למשחק המקדים יש מהות. תוצאות המו"מ שנפתח היום ואמור להסתיים בעוד שישה חודשים עשויות להעלות – או לחלופין להפחית משמעותית – את כמות אדי הדלק באוויר המזרח התיכון. הם ישפיעו במישרין על הסיכוי לסיים את מלחמת האזרחים בסוריה ואפילו על הסיכוי להשיג הסדר כלשהו בסכסוך הישראלי-פלסטיני. במערב משוכנעים שחתימה על "הסכם רע" – כזה שיאפשר לאיראן לפרוץ לעבר נשק גרעיני ולייצר אותו זמן קצר אחרי שהמנהיג העליון יחליט – עלולה לערער חמורות לא רק את המעט שנשאר מהיציבות באזור אלא גם להוות איום פוטנציאלי על שלום העולם.
לעת עתה, לאור עמדות הפתיחה, נראה שהסיכויים להשיג הסכם באמת קלושים. כשמפשיטים את דרישות הצדדים מהפרטים הטכניים ומפרוצדורת השיחות, עולה שאיראן דורשת שבמסגרת הסכם יוּתר לה להמשיך להיות "מדינת סף" בכל מה שנוגע לייצור חומר בקיע שממנו מיוצרת ליבת הנשק הגרעיני. על פיתוח הנשק עצמו הם אפילו לא מוכנים לדבר. פירושו של דבר שאיראן דורשת לשמר בידיה את היכולות להעשיר אורניום ואת האורניום המועשר שכבר צברה (שממנו אפשר לייצר בין ארבעה לחמישה ראשי קרב גרעיניים).
אולם בתמורה להימנעות מהרחבת יכולות העשרת האורניום, ובתמורה להקפאת בניית היכולות לייצר חומר בקיע מפלוטוניום בכור באראק – דורשת איראן שיוסרו מעליה כל הסנקציות. את המאמצים שהם עשו, עושים ויעשו לפיתוח הנשק הגרעיני עצמו הם לא מוכנים לחשוף לפי שעה ואפילו אינם מודים בקיומם.
במילים פשוטות, איראן דורשת הסרה מוחלטת של הסנקציות אך לא מוכנה לוותר על מעמד של מדינת סף. המערב יצטרך לסמוך על התחייבותה בכתב במסגרת ההסכם שייחתם, אינשאללה, שהיא לא מנסה ולא תנסה לפתח ולייצר נשק גרעיני.
לקצץ, להשבית, להתחייב
לעומת זאת, המעצמות (ה-P+5: חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון וגרמניה) דורשות שאיראן תקצץ משמעותית את יכולות העשרת האורניום שיש בידה כיום כדי שלא תוכל לפרוץ בתוך כמה שבועות ולייצר חומר בקיע עבור נשק גרעיני, שפיתוחו יושלם בחשאי. המעצמות כבר ויתרו והסכימו עקרונית במסגרת הסכם הביניים שנחתם בנובמבר שעבר שאיראן תעשיר אורניום – בניגוד להחלטות מועצת הביטחון ולעמדת ישראל וסעודיה. אולם כעת הן דורשות שאיראן תקצץ ב-75% את כמות הצנטריפוגות שברשותה ושלא תצבור יותר אורניום מועשר ברמה נמוכה.
בנוסף דורשות המעצמות מאיראן להפסיק את בניית הכור והמתקנים הנלווים לייצר חומר בקיע (פלוטוניום) ממוטות דלק משומשים. המשמעות של דרישה זו, אם תתקבל, היא שאיראן תחדל להיות מדינת סף שיכולה לייצר חומר בקיע בתוך זמן קצר, ושלמערב תהיה התרעה מראש של יותר משנה אם טהרן תנסה לפרוץ לפצצה. אז גם אפשר יהיה להכין כדבעי את האופציות למניעת פריצה כזו, כולל אופציה צבאית.
מול העמדה המתפשרת של המעצמות, התפישה הישראלית והסעודית היא חד-משמעית וחד-ממדית: אסור להניח לאיראן לשמר בידיה יכולות העשרת אורניום או ייצור פלוטוניום כלשהן. צריך לפרק אותן עד הבורג האחרון ממתקן ההמרה לגז (המשמש להזנת הצנטריפוגות) ועד למתקן הצנטריפוגות במעבה ההר סמוך לקום (פורדו).
כמו כן הן דורשות להפסיק את הבנייה של הכור הפועל באמצעות מים כבדים באראק. דרישה זו מבוססת על ניסיון העבר שלפיו האיראנים רימו והונו את המעצמות על כל צעד ושעל בתוכנית הגרעין שלהם.
דרישה חד-משמעית נוספת היא שאיראן תחשוף בפני סבא"א את מה שכבר עשתה כדי לפתח נשק גרעיני וראשי קרב לטילים. יש מי שיטען כי עמדה זו אינה ריאלית, אבל ישראל הרשמית – בהנחיה מפורשת של בנימין נתניהו – פועלת ללא לאות לשכנע את המעצמות לאמץ גישה זו. לשם כך נסע היועץ לביטחון לאומי יוסי כהן כמעט לכל הבירות הרלוונטיות ושוחח עם הבכירים העוסקים בנושא הגרעיני והמדיניות כלפי איראן.
במה תלויה הצלחת המו"מ?
במצב העניינים הזה קשה לחזות מה יקרה בסוף התהליך. הצלחה או כישלון של המו"מ בין המעצמות לאיראן תלויים במשתנים רבים, שאלה העיקריים בהם:
1. באיזו מידה פוגעות הסנקציות שעדיין בתוקף בכלכלה האיראנית, ובעיקר ברווחתם של ההמונים? העובדה שאיראן לא יכולה לייצא נפט בכמויות גדולות ולנהל עסקות פיננסיות מאיימת בעקיפין גם על שרידות המשטר בטהרן.
2. תוצאות המאבק הפנימי באיראן בין מחנה המתנגדים לפתיחות כלפי המערב לבין מחנה המצדדים ברוחאני ובשר החוץ מוחמד זריף.
3. נחישות המעצמות (בעיקר ארה"ב ואירופה) בדרישות מהאיראנים, כולל דרישות לפיקוח ואימות דווקניים, ויכולתן לשמר את משטר הסנקציות שלא יתפורר. בנוסף לכך איום אמין שהסנקציות יוחרפו אם האיראנים יפוצצו את המו"מ.
4. לחץ ישראלי-סעודי מתואם על ארה"ב וצרפת.
5. קיום, בנייה והפגנה של אופציה צבאית אמינה על-ידי ישראל וארה"ב. כרגע, כל עוד מתנהל מו"מ עם איראן, האופציה הצבאית מוקפאת, אולם היא חייבת להיות ברקע. בעיקר מצד ארה"ב שממנה האיראנים חוששים.
מהן התוצאות האפשריות?
1. ייחתם הסכם שיסיג את תוכנית הגרעין האיראנית (בתחום העשרת האורניום) למרחק של שנתיים לפחות מהיכולת לפרוץ לפצצה. ההסכם יכלול גם הגבלות ניתנות לאימות בתחום פיתוח הנשק ויכלול משטר פיקוח קפדני. המעצמות, בתמורה, יבטלו כליל את הסנקציות על איראן. בירושלים יטענו שזהו הסכם רע שיאפשר לאיראן להונות אך בלית ברירה יבלעו את הצפרדע, יאמרו שזה הרע במיעוטו,
ויכפילו את מאמצי המעקב המודיעיני אחרי ביצוע ההסכם על-ידי איראן.
2. מה שמכונה "הסכם רע". כלומר, הסכם שיהיו בו ובאמצעי הפיקוח על ביצועו פרצות רבות בתחומים שנראים לכאורה שוליים, אך שיהיה בהם די לאפשר לאיראנים להישאר במרחב הסף הגרעיני ואף להרחיבו ולקדם בחשאי את תוכנית הנשק. במקביל יסיר המערב את עיקר הסנקציות מעל איראן.
3. אם לא יושג הסכם כעבור שישה חודשים, יוארך הסכם הביניים והמו"מ יימשך. במצב כזה תוכל איראן להתבסס ולשפר את יכולותיה ב"מרחב הסף הגרעיני" ואף להגביר את חסינות מתקני הגרעין והטילים שלה בפני תקיפה מונעת שארה"ב וישראל – ביחד או לחוד – ינחיתו עליה במקרה ש"תפרוץ" לעבר הנשק הגרעיני. אם המעצמות יקלו באותה הזדמנות את הסנקציות – זו תהיה בכייה לדורות, דוגמת התהליך שנכשל פעמים כה רבות מול צפון קוריאה.
תרחישים אלה ואחרים יעמדו במרכז שיחות נתניהו-אובמה בוושינגטון בעוד שבועיים, וההסכמה או האי-הסכמה שתיווצר בין שני המנהיגים תהיה כנראה חשובה לא פחות מההסכם הפורמלי בעניין הגרעין האיראני – שייחתם או לא - בעוד שישה חודשים בז'נבה.
לפנייה לכתב/ת 
