הם יורים גם במוגבלים

השבוע קרה דבר בישראל. אולי שמעתם על זה בשולי החדשות. זה לא פתח את המהדורות, וכותרות העיתונים לא עסקו בזה, אבל עבורי ועבור אלפי הורים בישראל נפל דבר: דם ילדינו הותר. בצהלה שבצפון תל אביב ירו על-פי החשד, אנשים שאינם מעוניינים שאנשים עם מוגבלות שכלית יגורו בשכנותם, לעבר דירת הוסטל של אקי"ם וגרמו נזק לחלונות הבית. במקביל שפכו שמן בכניסה לבית.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

מזרחים, תפסיקו להיעלב / גילי חסקין

רק לפני כחודש הפגנו יחד, הורים וארגונים, מול עיריית אור עקיבא אחרי התנכלות מכוערת של ראש העיר, שר הבריאות בעבר יעקב אדרי, לאנשים עם מוגבלות נפשית שנכנסו כדיירים לדירה בעיר כחלק מתהליך שיקום. לאחרונה התקיים דיון בוועדת הפנים בכנסת בעקבות האירוע הזה. ראש העיר לא טרח להגיע לדיון. סביר להניח שלא שמעתם על כך בחדשות. המסר נקלט: הכול מותר. אם ראש עיר בישראל מרשה לעצמו להתבטא ולהתנהג כך כלפי אנשים עם מוגבלות ואף אחד בשלטון המקומי למשל לא חושב שראוי להגיב על כך - על מה נתפלא ונלין כאשר בצהלה לוחצים על ההדק?

סימני הירי במעון בצהלה בתל אביב(צילום: מוטי קמחי)

בתי, מיקה בת 16, לוקה בשיתוק מוחין. נכות פיזית, לא נפשית או שכלית. זה ממש לא משנה. היא על הגבול עכשיו. בין הילדה המקסימה והחמודה בכיסא הגלגלים שאנשים מתפעלים מהחוכמה שלה, כמו הילדים שכולכם מתפעלים מהם בתשדירים של וראייטי או איל"ן, לבין המקור לשנאה ולפחד שחבריה הבוגרים הופכים להיות. אנחנו שומעים כבר שנים על התעללויות בחסרי ישע במוסדות שאמורים לדאוג להם. אנחנו שומעים שוב ושוב על התנכלויות של שכנים שאינם רוצים בשכנותם בקהילה ועכשיו כאמור גם על התנכלות כזאת שעוברת ללא שום תגובה ממשית.

ב-2008 נשרף סניף "בית הגלגלים" במושב אבן ספיר על-ידי השכנים, רגע לפני שנפתח לחניכים - ילדים ובני נוער עם מגבלה פיזית שהבית הזה הוא עבורם נקודת אור בחייהם. הוא כמובן נבנה מחדש. בהרצליה נאבקו אנשי העמותה שנים בבית משפט כדי לבנות את הבית החדש שהוא כיום מקור לאור וגאווה לעיר, ולעניות דעתי אחרי שביקרתי שם, לא מהווה מקור להפרעה כלשהי לשכנים - אלא אם שירה רמה בקבלת השבת בעייתית למי מהם.

התקווה תנצח את הפחד. אילנה שריג היוז ובתה מיקה (צילום: ליאור חורש)

אז עכשיו, אחרי התנכלויות של שכנים, סחבת בבית משפט, שריפות והתנכלות של ראש עיר - השנאה, האלימות והבורות עולות מדרגה בתנופה. עכשיו הם גם יורים, ואנחנו חיים בפחד. פחד אמיתי. מה יהיה על הילדים האלו שלנו, שזקוקים לאהבה, תמיכה והגנה כל ימי חייהם, כשאנחנו כבר לא נהיה כאן כדי לדאוג להם ולהגן עליהם? איזו חברה אנחנו משאירים להם? מי יגן על זכותם לחיות בכבוד?

מה צריך לקרות כדי שייצא קול זעקה גדולה מהכנסת דרך כל בית בישראל שלכל אדם יש זכות לגור ולחיות היכן שיבחר? שכל אדם, גם כזה עם מוגבלות, ראוי להיות חלק מקהילה בשמחה, אהבה וביטחון? שבורות שווה פחד שווה שנאה שווה אלימות נוראה?

איפה תהיו ומה תגידו, אנשי תקשורת, חברי כנסת וראשי ערים, כאשר ימות הראשון מבין אלו שעליהם אתם מחויבים להגן יותר מכול? אני בטוחה שיהיו עכשיו מפגני הזדהות עם תושבי הדירה בצהלה. כבר ראיתי כמה כאלו שחיממו לי את הלב. אבל אי שם, במחשכים, השנאה והבורות כבר מכינות את המתקפה הבאה.

אני יודעת שיש מקומות אחרים, ושכנים אחרים. השבוע התקיים כנס של משרד הרווחה עם נציגי קיבוצים שמעוניינים להקים בשטחם מסגרות לאנשים מיוחדים. יש תקווה. האחריות שלנו היא שהתקווה תנצח את הפחד.

ושאלה לסיום: איך כינו בעבר אנשים שאיימו לכלות אנשים עם מוגבלויות בגלל מוגבלותם ואיך נקרא להם כשהמילה ההיא אולי תוצא מחוץ לחוק?

אילנה שריג היוז, אימא של מיקה ויו"ר "אהדה", ארגון הורים לבעלי מוגבלויות בתנועה הקיבוצית.  

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il