"המסעדה": פרק מספרו של עידן רבי

גיבור "המסעדה" מתגעגע לאמו המתה, מנהל יחסים מורכבים עם הבוס של המסעדה, מתעתע בסובבים אותו ומתאהב באישה מסתורית שמשנה את גורלו. הוא חי ועובד במסעדה יוצאת דופן, מתעד את הסועדים וכותב עליהם סיפורים קצרים - אך חייו משתנים מהקצה אל הקצה כשאחד הסיפורים יוצא משליטה.

עידן רבי הוא מחבר הספרים "שישים מיליגרם פרוזאק" ו"אלוהים על הכרית". בואו לקרוא פרק מתוך "המסעדה":

"המסעדה". גיבור שכותב על חייהם של הסועדים (צילום: אפרת ליכשטנטט)

מתוך הספר

בשלב מסוים עברנו לחדר שלי. מדונה נעמדה מול לוח השעם. היא רפרפה על הפתקים שקיבלתי מהאורחים והתעכבה על התמונה של הגבר הצעיר, זו שהעברתי מהחדר של אמא.

מי זה, היא שאלה ואני השבתי במבוכה שאני לא בדיוק יודע. אז למה התמונה שלו תלויה כאן? היא שאלה וכבר לא רשמה בפנקס הצהוב שלה. ראיתי בכך סימן מעודד - היא התעניינה בי בזכות מי שאני והכתבה היתה רק סיפור כיסוי שאפשר לה להכיר אותי. הוא דומה לך, אמרה פתאום, קצת יותר מבוגר, אבל יש דמיון מסוים. דיברנו קצת על העבודה שלי, על העבודה שלה. אחר כך היא שאלה אם נשים מפתות אותי, יש משהו סקסי מאוד בגבר שיודע לכתוב.

בהמשך, כשהיא שאלה על המשפחה שלי, מסרתי לה את הגרסה המצומצמת והמצונזרת, הגרסה היחידה שהכרתי. הם היו בעיר הגדולה, משהו רע קרה, הם ברחו ומאז גרו כאן, עד שאמא נדרסה. ואף פעם לא בדקת מה קרה? ניסיתי לדבר על זה עם אמא שלי וגם עם הבוס, אבל הם, נו, היא לא היתה מוכנה להוציא מילה והוא לא היה מוכן להיות ספציפי, רק תיאר אירוע מאיים, אלים, מטלטל. אני אברר פרטים נוספים, היא אמרה, זה נשמע מסקרן. באיזו שנה אמרת שההורים שלך הגיעו לכאן? היא רשמה לעצמה כמה פרטים ואחר כך התכסינו בשמיכה של שתיקה.

איבדת את הלשון שלך? היא שאלה וקמה אל הדלת לנעול אותה. למה אתה לא מדבר? היא שלחה יד ודחפה אותי בעדינות אל המיטה. אחר כך נשכבה לידי וחיבקה אותי. מוזר לי שאת כאן, מלמלתי. היא הורידה את המשקפיים שלה וחיפשה מקום להניח אותם. תני לי, אמרתי, אבל מדונה לא הרפתה ממני. יד אחת שלה החזיקה בכתף שלי והשנייה גיששה מאחורי גבה, למצוא מקום פנוי על הרצפה.

תמיד היה סקס באוויר. בגלל הבוס, שתמיד נכרך אחרי נשים יפות, החמיא להן על התסרוקות, הבגדים, פלרטט איתן בדרכו הבלתי מזיקה. פה ושם הוא שכב עם סועדת אחרי שהשקה אותה לשוכרה. ראיתי אחת שנמרחה עליו, בזמן שהגיש קינוח, והוא ליטף לה את היד, בלי מבוכה, בטבעיות, בקיא במלאכתו. היו גם אורחים שהתגפפו מולי, אבל עבורי היה הסקס לא יותר מאשר פאטה מורגנה, פנטזיה בלתי ממומשת שאפשר היה להרהר בה, אך אף פעם לא ללכוד אותה.

ידעתי שכל זה עומד להשתנות. טוב שבאת, אמרתי ומיקדתי את המבט בשפתיים שלה, לא בפיסת נייר עם שאריות של שפתון. הפעם לא שכבתי מתחת לשמיכה ומרחתי כמות נדיבה של קרם ידיים על הזין ושפשפתי עד לפורקן הריקני. הפעם זה הולך להיות הדבר האמתי. הרגשתי איך הדם התנקז בפלג הגוף התחתון וגרם לי לזקפה נוקשה שקיוויתי שמדונה לא הבחינה בה. זכרת אותי מהפעם הקודמת? היא שאלה. רעדתי מהתרגשות. האמת היא שלא. אבל את הפעם הזאת אני חושבת שלא תשכח, היא שוב צחקה, משכה את הראש שלי בעדינות כלפי מטה ונישקה את המצח שלי.

האמת היא שמצאתָ חן בעיניי כבר אז, לבשת ג'ינס כחול וחולצה אפורה.

איך את זוכרת את זה? לא יודעת, כנראה שחשבתי שזו אינפורמציה שכדאי לתייק. אני הייתי לבושה מזעזע, האמת שבכלל לא רציתי לבוא, אבל חברה שלי אמרה שזאת חוויה מיוחדת. איזה אירוע זה היה, שאלתי. אתה מדבר יותר מדי, היא קרבה את השפתיים שלה לעברי. רק תגידי לי מה כתבתי עלייך, זה בטח יזכיר לי מה קרה כאן באותו הערב. אתה תמיד כזה, היא שאלה והלשון שלה ליקקה בעדינות את השפה העליונה שלי. איך כזה? קשה להשגה. היד שלה ערסלה את העורף שלי עד שלא יכולתי, ולא רציתי, לומר אף מילה.

המגע שלה ניתק את הזרם בכל מנגנוני ההגנה שלי. חקרתי עולם חדש. שיניים מקישות בלשון, טעם לא מוכר. ממתק שמישהי קילפה ממנו את עטיפת הצלופן. עד עכשיו הייתי כלוא בתוך האריזה השקופה, אבל הממתק שהיה אני, היה מוכן לטרוף ולהיטרף על ידי החיים עצמם. האומללות והצער הרפו מאחיזתם הלופתת. פתאום חייתי, הייתי ילד נטול דאגות שרץ בשדה ולא טורח להביט לאחור. ברגע הזה לא היה עבר, רק ריחוף שלעג לכוח הכבידה. מדונה עצרה לרגע כדי לנשום ואני הרשיתי לעצמי לעצום את העיניים, מנסה לא לזוז בזמן שבו ליקקה לי את האוזן ואז נשכה בעדינות את התנוך. מדונה, מלמלתי. מדונה שלי. את מדונה. את המדונה שלי. את. שלי.

מתוך "המסעדה ", מאת עידן רבי.