מיזנטרופיה על הסכין, וגם הומניזם
הסופר שמעון צימר מעדיף סופרים אפלים ובוטים, כאלה שמצוידים באירוניה עצמית ומתחשבנים עם דמויותיהם. אבל דווקא אצל אלו, המיזנטרופים, הוא מצא את האנושיות העמוקה ביותר. ספרים על הסכין
מרבית הסופרים לא אוהבים שמצמצמים את יצירתם לעובדות הביוגרפיות. הם מעדיפים להתכבד ולהיראות בעיני הזולת, ואף בעיני עצמם, כמי שחושפים את מסתרי הנפש האוניברסלית והחברה בה הם מתהלכים - יותר מאשר כמי שמעידים על עצמם וסביבתם האישית בלבד.
- סיפורים על אהבה ואוכל
- אריאל בר שב לספר הספרים
- ספרים משוגעים על הסכין
אבל מה לעשות, כי חזקה מהם נטייתו של הקורא התכליתי והמנוון בן ימינו, שמתעקש לראות ביצירה מופע בידור ודרמה פורנוגרפית, דרכה מתוודע הקורא למצבו הנפשי של הסופר, לחשבון הבנק שלו, לשלום נישואיו - ואף לגיליון הרפואי שלו.
עם השנים הסתבר לי שאני מעדיף סופרים אפלים ובוטים, המצוידים באירוניה עצמית, שבאים בחשבון עם דמויותיהם, ולמעשה, עם עצמם. כי על פי התיאוריה שלי, הדובר שמצטייר כמיזנטרופ - הוא דווקא ההומניסט שבחבורה. לכן אני מבקש להביא כאן חמישה ספרים של יוצרים שנמנים על הרשימה המצומצמת הזו.
"עלומים", מאת ג'. מ. קוטזי
"עלומים" הוא השני בשלושת הספרים שמרכיבים את האוטוביוגרפיה הספרותית של הסופר הדרום-אפריקני. בספר מספר המחבר על שנותיו הראשונות באנגליה אליה היגר בשנות ה-60. באותם שנים הוא עובד כמתכנת בחברת IBM, ומחפש את דרכו להיות משורר. קוטזי מתאר שגרת ימים שיש בהם בדידות רבה, שדוחקת אותו להתמסר לחיזורו של הומוסקסואל. דיווחו של קוטזי על החוויה הזו דורש, להבנתי, אומץ שאינו מובן מאליו לסופר במעמדו. אבל מה שכבש את לבי ונותר בזיכרוני הוא מעמד אחר.
יש לו בת זוג. הם שוכבים והיא נכנסת להריון ומחליטה לעשות הפלה. היא דואגת לכול הסידורים בעצמה. היא אפילו מתעקשת לשלם בעד ההפלה - והוא מתבקש רק ללוות אותה למקום. כל אותו הזמן הוא צופה בה מנוכר ומכונס בעצמו, מלא כלימה. כשקראתי את זה חשבתי: כאלה אנחנו בני אדם. כל אחד מאיתנו הפקיר מתישהו מישהו מיקיריו, אם לא בפועל אז ברגשותיו. וחשבתי לעצמי גם שמי שכותב את עצמו כך ביושר, מלבד שהוא מעיד עלינו בני אדם, וודאי בוחר להיות טוב יותר בחיים עצמם.
"טירזה", מאת ארנון גרונברג
ב"טירזה", של ארנון גרונברג ההולנדי, צופה בפלצות יורגן הופמיסטר, עורך ספרות מתורגמת בהוצאת ספרים, ביחסים הנרקמים בין בתו האהובה תרזה למהגר בשם שוקרי, אותו הוא מדמה למוחמד עטא, אחד מהטרוריסטים שהתנגשו במגדלי התאומים.
על פי תפיסתי את המעשה הספרותי, לא הגיוני בעיני שגיבור ספרותי שעובד כעורך ספרים יהיה גזען עד כדי כך, אלמלא ידע גרונברג שגם מתחת למעטה הנאורות של השמאל, מוטמעים בנו קולות אחרים ואפלים של שנאה, שחשיפתם כפי שהם היא הגונה ואמיתית יותר, ואולי גם משפיעה יותר, מאשר מאמר נאור שקורא לסובלנות.
"הרוח יוצא", מאת פיליפ רות
בצעירותי אהבתי מאוד את סיפוריו המוקדמים, השנונים והבוטים של פיליפ רות. אהבתי את נתן צוקרמן, סופר הצללים, את יחסיו עם הוריו, עם אחיו ועם הקהילה היהודית, וכמובן אהבתי את עיסוקו הקודח במין. את האוננויות והזיונים. שומרי מוסר למיניהם בתחום הביקורת והעיסוק במגדר, רואים בטקסטים האלה ביטוי לשובניזם גברי מכוער ופורנוגרפיה זולה, אבל אני רואה בכך שיקוף נאמן ואמיץ של רכיב יסוד במהות הגברית, המבקשת לחמוס, לבזוז ולכבוש כל אישה.
למשך זמן מה חדלתי לקרוא אותו, ואז חזרתי לקרוא שוב את האחרונים שתוגת החולי וסוף החיים שרויה עליהם. ב"הרוח יוצא" אנחנו פוגשים שוב את נתן צוקרמן, כעת שבר כלי ואימפוטנט בעקבות ניתוח ערמונית. הוא מגיע לניו יורק לטיפול רפואי, ושם הוא מתאהב בבחורה צעירה, סופרת אף היא. צוקרמן המפוקח, יודע שאין תכלית באהבה הזו, ולכן המפגשים הדיאלוגים שהוא בודה בדמיונו הם מכמירי לב בעוצמתם.
ברובד אחר של הרומן פוגש צוקרמן עיתונאי צעיר בשם קלימן, שמבקש להיעזר בו לשם כתיבת ביוגרפיה של ע. א. לונוף, סופר נערץ על צוקרמן. אותו קלימן נסמך על השערה שעל פיה ללונוף היו יחסים של גילוי עריות עם אחותו. צוקרמן נלחם באיש הצעיר שמבקש לזהם את שמו של הסופר אותו העריץ, ואגב מלחמתו באותו קלימן - הוא בא בחשבון עם מעשי החשיפה והניצול שלו עצמו.
בסוף הנובלה "נחלת אבות" שמספרת על מות אביו, רות חולם על אביו. בחלום אביו מגיע אליו לבוש תכריך וגוער בו שעשה את הדבר הלא נכון, ורות מבין אז שהגערה של אביו המת קשורה לכך שבמהלך מחלתו וגסיסתו, כמיטב המסורת של אי ההגינות שבמקצוע הכתיבה, הוא תיעד את הכול.
לומר על הכתיבה שאיננה רק שליחות אלא גם ניצול, זהו בעיני מעשה אמיץ והומני.
"בת השחף", מאת אנטון צ'כוב
את צ'כוב אבי החמלה, התבונה והצניעות - אני אוהב אהבה עזה. בכמה מספרי התכתבתי עם דמויות מסיפוריו. בספרי "דמיין שאתה חי" מגיע יותם, הנער שנמלט מהצבא, אל סלון מזל, שם הוא נתקל בסיפור בשם הנזיר השחור של צ'כוב,(אחד הסיפורים החכמים ביותר שאני מכיר על מהותה של הפסיכוזה). הוא קורא אותו והדבר משמש כזרז לפסיכוזה אליה הוא נופל.
ב"בת השחף", כשנינה פונה בהערצה אל טריגורין, הסופר, הוא משיב לה: איזו הצלחה, מעולם לא מצאתי חן בעיני עצמי. כן, כשאני כותב, נעים לי, גם קריאת ההגהות נעימה לי. אולם כיוון שיצא הספר מתחת למכבש הדפוס, מיד הוא לזרא לי וכבר רואה אני שזה לא זה, שזוהי טעות. בימים אלה כשספרי החדש יצא לחנויות וכול חברי תובעים ממני לשמוח - אני חוזר וחש כמה אמת יש בדבריו. הסופרים אצלנו מלאים בחשיבות עצמית. הם מופיעים בכיכרות העיר ומטיפים מוסר לאנשים שלא מעוניינים בו, אבל טריגורין של צ'כוב יודע את מקומו האמיתי. ובמקום אחר הוא ממשיך ואומר: "אני רואה שהחיים והמדע מתקדמים והולכים, ואני נחשל והולך".
"כל השירים עד כה", מאת דליה רביקוביץ'
לפני שפניתי לכתיבת פרוזה, כתבתי מחזות. וקודם לכן שירה. עד היום נותר לי יחס מעורב לשירה.
פעם נכחתי בערב שירה בצוותא עם המשורר יהודה עמיחי. אני זוכר אותו מכנה את השירה "הבעה עצלה". מכיוון שהייתי אז במעבר מכתיבת שירה למחזות, תאמה הכרזתו את הרגשתי. לפעמים אני מתגעגע לאותה הבעה עצלה שלא דרשה שיכתוב תמידי. ואני זוכר אז, כיצד בחלוף שעה לאחר שסיימתי לכתוב את השיר, הייתי מחפש חבר להראות לו אותו.
כנגד זאת, למדתי עם השנים להעריך את יכולת ההבלגה והאיפוק שנדרשים לפרוזה, והיום, ככל שאני מצליח לכתוב דפים רבים יותר בלי להראות לאיש, אני גאה בעצמי יותר.
אני ממעט לקרוא שירה אבל כשאני פוגש שיר טוב אני חש שהוא עדיף על הפטפטת של הפרוזה. אחד מהדברים שמפריעים לי בשירה הוא פאתוס רב מדי בשיר ובאופן ההקראה של המשורר. לכן אני מבקש לסיים את הרשימה בשורות משל דליה רביקוביץ', שיש בהם ביטוי לא נפוץ במקומותינו לצניעות וזהירות ותבונה - היאים לכל אדם, ובפרט לאדם הכותב. "אחרי שכולם הולכים אני נשארת לבד עם השירים. חלקם שירים שלי וחלקם של אחרים. שירים שכתבו אחרים אני אוהבת יותר".
ספרו של שמעון צימר "דמיין שאתה חי", ראה אור לאחרונה בהוצאת "אפיק".
לפנייה לכתב/ת 
