חודש לאסון הגז: "בטראומה, חיים על שקיות"

חודש אחרי פיצוץ בלון הגז, שהרג את בני משפחת טופאן, מנסים דיירי הבניין ברחוב שבתאי הנגבי 65 בשכונת גילה ירושלים להתאושש. כספי הפיצויים לא הגיעו, הם נאלצים להתגורר אצל בני משפחה ונושאים לבדם בנטל הכלכלי. את ההמולה התקשורתית אחרי האסון החליפו הדממה וחוסר העניין. "אף אחד לא מתעניין בנו", אומרת יוכבד אפללו שנאלצה לעבור לגור עם בתה. "כולם נעלמו, אף אחד לא בא לעזור".

• עוד סיפורים חמים בפייסבוק שלנו
  

הבניין. איש לא יודע מה יהיה(צילום: גיל יוחנן)

ליל ה-20 בינואר עדיין מהדהד בראשי הדיירים. פיצוץ הגז, שעדיין נחקר, קטל את בני משפחת טופאן: האב אברהם, האם גילה, והבן יוסף-חיים בן השנתיים. חלק מהדיירים נפצעו, וראו איך הגורמים השונים מגיעים להצטלם על חורבות הבניין ולהבטיח הבטחות, שלטענתם לא מומשו עד היום. חברת סופר-גז, למשל, הבטיח להרים תרומה בסך חצי מיליון שקל לטובת הדיירים, אבל זו לא הגיעה אליהם.

עוד בחדשות ynet:

• השוטרים חשדו בעד עוד לפני כתב האישום
• צפו: קטטה המונית מול תחנת משטרה
  

אז איפה הכסף? תלוי את מי שואלים. בחברת הגז טוענים כי עיריית ירושלים ביקשה להעביר אליה את הכסף, כדי שהיא זו שתחלק אותו לדיירים בהתאם להשלמת הסידורים הפרוצדוראליים. בעירייה מכחישים, ואומרים כי דווקא סופר-גז ביקשה שהכל יתנהל דרך העירייה. כך או אחרת, הכסף לא יועבר לנפגעים אלא אחרי אישור של מועצת העיר – כמתחייב בחוק.

משפחת טופאן ז"ל(צילום רפרודוקציה: גיל יוחנן)

מפקד שירותי הכיבוי בירושלים והשר אהרונוביץ' בזירה(צילום: מוטי קמחי)

הדיירים. מחכים למימוש ההבטחות(צילום: נחשון פיליפסון)

אפללו מספרת כי היא עדיין בטראומה. העירייה סגרה את דירות הבניין והיא עברה לגור אצל בתה אחרי שהבינה כי לא תוכל לשכור דירה בגלל המחירים הגבוהים. "כולם נעלמו. מנכ"ל חברת הגז לא עונה לנציגים שלי, אני לא יכולה להיכנס הביתה ונשארת אצל בתי. אני כבר חודש ככה ואף אחד לא שואל, כלום ושום דבר", היא אומרת בכאב. "התחושות נורא קשות, אני בטראומה מהפיצוץ ואין לי חשק לצאת מהבית. יש הרגשה נוראית שאין לך בית ואתה צריך לישון אצל מישהו אחר. כל פעם שאני רוצה להוציא משהו מהדירה אני צריכה לגשת למנהל הקהילתי ולקחת מפתח".

אבי יהושוע עבר לפני כמה ימים לדירה שכורה. אחרי 20 שנה בשכונת גילה, הוא נאלץ להסתגל למקום חדש, זמני. "ברור שיותר קשה לאבד חיים אבל גם לאבד בית זה לא פשוט. סופר גז הבטיחו להעביר כסף אבל לא ראינו שקל. חלק מהדיירים נאלצו ללכת לחיות אצל חברים ומשפחה. אנחנו לא יודעים מה יהיה עם הבניין אבל משתדלים להיות אופטימיים".

יהושוע מעביר ביקורת על התנהלות עיריית ירושלים בפרשה. "זה לא היה פיגוע חבלני ולכן נוצרה בעיה. העירייה גידרה את המקום והדירה אותו כמסוכן, אבל אין מי שידאג לנו", הוא אומר. "העירייה הייתה צריכה לתת לנו מענה לכמה חודשים

 ואז לגבות את מה שמגיע לה. ניר ברקת הגיע לכאן, הבטיח הבטחות, אבל מאז לא ראינו אותם. החיים עדיין לא חזרו למסלולם ואנחנו מרגישים את זה בכל תחום".

מירי ויהודה רחמים בני ה-55, התגוררו בקומה הראשונה. אתמול הם שכרו מכספם הפרטי דירה בהר חומה אחרי חודש של נדודים, יחד עם ילדיהם בני ה-22 וה-29. "עוד לא התקבלה החלטה מה הולכים לעשות עם המבנה", סיפרה מירי. "בחודש האחרון יש הרגשה שעקרנו אותנו מהמקום שהיה הכי בטוח עבורנו. זה לחיות על שקיות, ללכת ממקום למקום. אתה מרגיש לא שייך, אני לא מוצאת את עצמי. אני רוצה לחזור לבית שלי. הלוואי והייתי יודעת מה הולך לקרות, אני נמצאת בחוסר אונים, חוסר וודאות לקראת העתיד. הקרקע נשמטת לנו מתחת לרגליים. שכרתי דירה לשנה ואני עלולה למצוא עצמי שוב מחפשת דירה. אני רוצה לחזור לבית שבניתי במשך כמה שנים טובות. אנחנו לא יודעים מה הולך לקרות".

מעיריית ירושלים נמסר בתגובה: "התגייסנו מרגע האסון לטיפול במשפחות לפנים משורת הדין. גורמי העירייה העניקו סיוע בלינה, רווחה, פינוי השטח, טיפול במפגעים בטיחותיים וסיוע נפשי לדיירים שדירותיהם נפגעו, והעירייה ממשיכה ללוות את הדיירים כל העת".