"כשבתי חלתה, חשבתי שהחיים שלי נגמרו. צדקתי"

"כשהבת שלי חלתה, חשבתי שהחיים שלי נגמרו. צדקתי. החיים הקודמים שלי באמת נגמרו. ולמרות שבאותם הימים התכוונתי ל'נגמרו' במובן הנגמר של המילה, היום אני יכולה לומר שבפועל החיים שלי התחילו ביום שהבת שלי חלתה".

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים >>

הכתבות האחרונות של רוני בערוץ הורים :

השיטה שתעזור לכם להיפטר מייסורי המצפון

כיצד משפיע סדר הלידה על אופי הילדים

איך אפשר באמת לקבל את הילדים ללא תנאי

אבל אין זמן! להתארגן בבוקר - בלי עצבים

"אבל אבא מרשה לי!"; כשהורים לא מסכימים

הסוד שיהפוך אתכם להורים מאושרים באמת

עשור אחרי שבתה חלתה בסרטן, ענת קלו-לברון עם שני ספרים (הראשון - "קשת בשחור-לבן" על ההתמודדות עם המחלה, שיצא ב-2009, והחדש - "אושר, לא מה שחשבתי", על הדרך שסללה לעצמה אל האושר, שניהם בהוצאת כנרת), עורכת ובעלת מגזין "קואצ'לטר", מנחה תוכנית שבועית ברדיו מהות החיים, ומרצה על יציאה ממשבר, על היכולת להשתנות ועל הדרך לחיים משמעותיים. וכשם הספר - נראה שהיא מצאה את האושר, רק לא בדיוק את זה שחיפשה: "חשבתי שאושר זה עונג, זה להיות הייטקיסטית מצליחה עם אוטו חברה. ומה גיליתי? שאושר זה לתת ערך, לתחזק מערכות יחסים משמעותיות, וגם לפגוש את המקומות הפחות סקסיים בעצמי".

מי שאהיה - היא תהיה

ביולי 2003 התגלה הסרטן בגופה של מיה בת השנתיים וארבעה חודשים, בתה של קלו-לברון. ענת ובן זוגה עברו להתגורר לסירוגין במחלקה האונקולוגית בבית החולים "דנה" לילדים למשך שנה וחצי של טיפולים, כימותרפיה והקרנות. בבית נשאר שחר בן השבע, שראה הורים טרוטי עיניים ודאוגים בחילופי משמרות. "אחד הדברים הקשים בלהיות הורה לילד חולה, הוא שברגע אחד כל סמכויתיך כהורה מופקעות - מה היא תאכל, איפה היא תישן, האם היא תלך לגן - הכל בידי הצוות הרפואי. המקום היחיד שאתה שייך אליו הוא המקום שאתה הכי לא רוצה להיות שייך אליו בעולם - המחלקה האונקולוגית לילדים", אומרת קלו-לברון. "מאותו רגע כל מה שהיכרתי, נעלם.

"בימים הראשונים בכיתי ללא הפסקה. האחות האחראית ניגשה אליי עם אצבע שלופה, ואמרה: 'הבת שלך אף פעם לא תראה אותך בוכה'. הרמתי אליה מבט חסר אונים. לא הבנתי איך היא מצפה שלא אבכה כשעולמי חרב עליי. היא חזרה שוב והפעם תוך כדי שהיא מדגישה כל מילה: 'הבת שלך אף פעם לא תראה אותך בוכה'. אז הבנתי: התפקיד הזה של אמא לילדה חולה הוא התפקיד הכי חשוב בחיים שלי. ומי שאני אהיה שם - הבת שלי תהיה. אם אהיה חיונית, אופטימית, סומכת על הצוות - גם היא תהיה.

"העניין הוא שזה לא נגמר בבית החולים. כשמיה סיימה את הטיפולים וכל מה שרציתי היה להעניק לה ולשחר חיים מאושרים - גיליתי שהחוויה המטלטלת הפכה אותי לחרדתית. כל עקיצה או שריטה על גופה של מיה הלחיצו אותי. ואז קלטתי שההתנהגות שלי משפיעה עליה בדיוק באותה מידה. אם אני רוצה שהבת שלי תסתובב בעולם בטוחה, זה לא יקרה כשיש לה אמא חרדתית".

בזכותי השתנית!

-ב"קשת בשחור-לבן" אומרת לך אחת האמהות במחלקה: "אני לא מאמינה שאת כל כך הרבה זמן בסיפור הזה ועוד לא הבנת כלום"

"הרבה זמן לא רציתי להפוך את המשבר של הבת שלי למקור הצמיחה שלי. שאלתי את עצמי: איך את יכולה לנצל את המחלה שלה לצמיחה שלך? בדיעבד אני מבינה שזה בדיוק הפוך, העובדה שצמחתי מהמחלה של בתי לא לוקחת ממנה דבר, אלא מעניקה גם לה משמעות חדשה. לא פעם מיה אומרת בגאווה: 'אמא, נכון בזכותי הוצאת ספר?'. הבחירה איזו משמעות לתת למשבר היא בידינו, וכשאנו בוחרים לתת לו משמעות של צמיחה, אנו מסמנים גם עבור ילדינו שהמחלה שלהם לא היתה לשווא. גם בראיונות עם ילדים שהיו חולים הם מספרים שהמחלה נתנה להם חיים טובים יותר, ושהם צמחו בזכות ההתמודדות איתה".

"לפני כמה ימים בארוחת ערב שחר הסתכל על אחיותיו ואמר להן: 'תדעו לכן שאמא הייתה פעם משוגעת'. כולנו צחקנו, אבל בתוכי ידעתי שיש בזה גרעין של אמת. אני רוצה להאמין שהילדים שלי חווים היום אמא מאוזנת, לא אמא של אָפִּים ודָאוּנִים, אמא שרגע אחד הכי חומלת ובשני הכי צועקת. אלא אמא מאוזנת. אמא שלמה".

בספרה "אושר, לא מה שחשבתי" פורסת קלו-לברון תובנות אישיות והשקפת עולם שהתגבשה עם מציאת האני העצמי המאושר שלה - לאחר שבתה החלימה ממחלתה, ולאחר שהיא עצמה עברה שינוי בחיים בכלל ובקריירה בפרט. מאשת הייטק קרייריסטית הפכה קלו-לברון לעורכת מגזין המאמנים "הקואצ'לטר", תפקיד שבמסגרתו ראיינה עשרות רבות של מומחים לאימון אישי והעצמה, קראה ספרים ומחקרים, ובעיקר ניסתה על עצמה וראתה מה עובד בשבילה. את הניסיון האישי שלה, את העליות והנפילות, את השיעורים שלמדה ואת המסקנות שהסיקה היא מביאה בספר באופן הכי אמיתי וחשוף, בשפה קולחת ועם הרבה הומור, בעיקר עצמי.

אז מהן התובנות של ענת קלו-לברון להורות מתפתחת, מאוזנת ומאושרת?

1. לסמוך על הבחירות שלנו

"היום אפשר לבחור הכל. אם בחרתם מטפלת/גן/בית ספר לילד (אפשר אפילו לבחור בית חולים - אנחנו עשינו שופינג מחלקות אונקולוגיות לילדים לפני שבחרנו בדנה) - תסמכו על הצוות שבחרתם, הרי לא בחרתם בעיניים עצומות. מתוך המקום של לסמוך מגיע שיתוף פעולה פורה. וזה נכון לכל מערכת יחסים - אם אתה סומך על האדם, הוא יעשה בשבילך הכל, בעוד שחוסר אמון הופך את מערכת היחסים לגזלנית אנרגיות".

2. לסמוך על הילדים, לסמוך על עצמנו

"מה שאנחנו רואים בילדים שלנו, זו השתקפות שלנו. מה שהורה מאמין על עצמו, זה מה שהוא מאמין על הילד שלו. לדוגמה, רוני, הבת שלי בת השמונה וחצי, אמרה לי: 'אמא, אני גרועה בהנדסה, אני חייבת שתעזרי לי לצייר משולשים!'; אמרתי לה: 'את גרועה בלצייר משולשים? אין מצב!'. מה היא ענתה לי? 'או.קיי, אימוש. אם את סומכת עליי, גם אני סומכת עליי!'".

3. לראות אותם, להתמודד עם עצמנו

"מה שמרגיז אותנו אצל הילדים שלנו זה משהו לא פתור אצלנו. למשל, הייתי כועסת על שחר שהוא חכם על חלשים כשהוא רב עם אחיותיו. גיליתי שהיכולת שלי לזהות את ההתנהגות הזו הגיעה מתוך זה שפעם גם אני הייתי כזו - אני נטפלתי לחלשים ממני. הייתי רבה עם כל מי שנקרה בדרכי - חלשים ממני כמובן, לא חלילה הבוס שלי. ברגע שפגשתי את הדבר הזה בתוכי, כבר לא יכולתי לראות אותו בילד שלי. ברגע שהבנתי שזה שלי - שחררתי את הילד והלכתי לטפל בעצמי".

4. לצמוח בעזרת הילדים

"ילדים הם מנוע אדיר לצמיחה והתפתחות. ב'אושר, לא מה שחשבתי' אני מספרת איך לפני 13 שנה בן זוגי נגמל מעישון, לאחר ששחר בן החמישה לארבע אתגר אותו: 'אבא, אולי ביום ההולדת ארבע שלי אני אזרוק את המוצצים לפח ואתה תזרוק את הסיגריות שלך?', וכך היה".

5. להקשיב להם, באמת

"תקשורת טובה בעיניי היא המטרה. כשאני מקשיבה לילדים שלי ומכבדת אותם, לא חשוב בני כמה הם ואם הם ממושמעים או מרדנים, אני מצליחה לקבל כבוד והקשבה בחזרה. כילדה הסתרתי הרבה דברים מהוריי, ולכן הדבר שהכי חשוב לי הוא שלילדיי יהיה מרחב מקשיב, מעצים ומקבל, שיאפשר להם לבוא ולספר כל דבר מבלי שאני אתמוטט. כי רק כאשר אנחנו יודעים את הדבר - אנחנו יכולים לטפל בו".

6. להיות לא מושלם

"אמא שלי הייתה קדושה בעיניי, האישה הכי טובה בעולם. בתפיסה הילדית שלי, אני הייתי 'הילדה הרעה' שנולדה ל'אמא המושלמת'. אולי אם הייתי מבינה שאמא שלי לא באמת 'אמא תרזה', לא הייתי מרגישה כל כך רע עם חוסר המושלמות שלי. מבחינתי, הילד שלי לא יכול לפגוש אמא צדקנית, הוא צריך לחוות אמא אותנטית. זו אנחת רווחה לילד לגלות שההורה שלו הוא בן-אדם. לכן כל כך חשוב לי לתקשר כישלונות שלי מול הילדים שלי, וזה לא תמיד קל".

7. לא לצפות מהילדים לשלמות

"לשחרר את הילדים מהצורך להיות מושלמים, כי אף אחד לא מושלם. ביירון קייטי אומרת - כל מה שאתה מצפה מהאחר, תעשה קודם בעצמך. אנחנו צריכים לשחרר את הילדים מהשאיפות שלנו עבורם, כי בפועל אנחנו מצפים מהם להיות כל מה שאנחנו לא הצלחנו להגשים בעצמנו. יש סיפור על המהטמה גנדי, שהגיעה אליו אישה שבנה היה חולה סוכרת וכל הזמן אכל סוכר. האישה נסעה עם בנה ברכבת במשך שלושה ימים כדי לבקש את עצתו של המנהיג הרוחני.

כאשר הגיעו לביתו, הם חיכו בתור במשך שעות עד שהוזמנו לבסוף להיכנס אליו. 'אמור לו שיפסיק לאכול סוכר!', ביקשה האם מגנדי. גנדי שמע את סיפורה ואמר לה: 'חזרי אליי בבקשה בעוד 30 ימים'.

"כעבור 30 ימים שבה האישה עם בנה אל גנדי. בפעם הזו הוא נעמד, אחז את הילד בכתפיו, ואמר לו, 'בני, אתה חייב להפסיק לאכול סוכר'. האם התרגזה: 'נסענו מרחק כה רב כדי לקבל את עצתך, וזה כל מה שיש לך להגיד לנו?'; ענה גנדי: 'גברתי, לא יכולתי לבקש מבנך לעשות משהו שאני בעצמי לא הייתי יכול לעשות. רק אתמול הצלחתי להוציא לחלוטין סוכר מהתפריט שלי'. אז אם מהטמה גנדי הרשה לעצמו לא לתת עצה או הוראה למישהו לפני שהוא הצליח לעשות אותה בעצמו, גם אנחנו יכולים לנסות מדי פעם ללכת בדרכו".

8. לשחרר את התוצאה

"אי אפשר ששני אנשים יהיו אחראים לאותו הדבר. כשיש מישהו שאחראי על משהו, האחר מסיר את האחריות שלו. למשל, כשאנחנו אחראים לשיעורים של הילדים שלנו, לסידור התיק שלהם, להתכוננות למבחנים שלהם - הם לא יכולים להיות אחראים לזה בעצמם. הדרך לתת להם את מלוא האחריות עוברת בלשחרר את התוצאה שהם צריכים לעשות שיעורים, ללכת עם תיק מסודר או להצליח במבחן, ולהיות מוכנים לאפשרות שהם יחוו חוסר נעימות - כי רק כך הם יצליחו לפתח את הקול הפנימי והאחראי שלהם".