לא רק חינוך טוב: הקשר בין גבולות לביטחון עצמי

גבולות הם נושא טעון שרובנו מנהלים איתו יחסי אהבה-שנאה. מצד אחד אנחנו מבינים שזה חשוב, אך מצד שני אנחנו לא רוצים להיות "מההורים האלה". מצד שלישי - בלי גבולות קשה לשמור על ההתנהלות בבית, ומצד רביעי אנחנו לא רוצים שהילדים יכעסו או יתאכזבו מאיתנו. וחוץ מזה, ממילא אנחנו לא ממש עומדים בזה, אז פלא שזה לא עובד?

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים>>

הכתבות הקודמות בסדרה על ביטחון עצמי:

הפעולות הפשוטות שמעלות ביטחון עצמי בילדים

המרכיב הסודי: איך מגדלים ילד עם ביטחון עצמי?

למה מציבים גבולות?

אם נסתכל על התפתחותו של הילד, נראה שלאחר שהוא מגיע לעולם הוא מנסה להבין איך הוא עובד, מהם הקודים, מה אסור ומה מותר. זה דומה למה שאנחנו עושים כשאנחנו מגיעים למקום עבודה חדש או למדינה חדשה: אנחנו משקיעים את כל האנרגיה שלנו בלנסות להבין מי נגד מי. ברגע שהבנו, יש לנו יותר ודאות לגבי הציפיות שיש לסביבה מאיתנו ואנחנו מתחילים להיות יותר ויותר נינוחים על הכיסא.

כאמור, הילד שלנו מנסה לעשות בדיוק את אותו הדבר. אבל כאשר קודי ההתנהגות משתנים מרגע לרגע

כי יום אחד להורים כואב הראש והם נורא עסוקים ואז זה בסדר שהילד יראה כל היום טלוויזיה, וביום שאחריו ההורים רגועים ועומדים על כך שחשוב להגביל את זמן המסכים וגם כועסים על הילדים ש "לא צריך להגזים, הרי אמרנו שאסור" - הילד נשאר שוב עם תחושה שהוא עדיין לא הבין איך הדברים עובדים.

ילדים, בדיוק כמונו המבוגרים, זקוקים לוודאות על מנת להרגיש בטחון. לתחושה שהם הבינו איך הדברים עובדים. תנסו להיזכר בגילאים הצעירים שבהם הילדים מבקשים לשמוע את אותו סיפור או את אותו סרטון שוב ושוב. הידיעה שלהם שהם יודעים לצפות את מה שקורה בהמשך הסרט נעימה להם ונוסכת בטחון. אין שם הפתעות. כאשר הגבולות ברורים הילדים נינוחים, בטוחים, יודעים מה מצופה מהם (גם אם רוצים אחרת) ופנויים למשימות החיים (משחק, למידה וכו'). כדי להרגיש בטוחים עליהם לחוש אתכם ההורים: יודעים, ברורים ומנווטים בבטחה את התא המשפחתי.

מה הקשר בין גבולות לבין ביטחון עצמי?

לכאורה נדמה שיש סתירה בין השניים. אנחנו עלולים לחשוב כי ילד שיכול לעשות ככל העולה על רוחו, ירגיש בטוח בעצמו ובסביבתו. אך האמת היא שילדים שלא נדרשים לגבולות, לא מתמודדים עם תסכולים, עם חוסר אונים ועם דחיית סיפוקים  פשוט מתקשים להסתגל ולהשתלב בחברה, שלא עושה להם הנחות - ומשם הדרך לביטחון עצמי נמוך קצרה.

הילדים זקוקים לגבולות על מנת לדעת מה מצפים מהם ולמה הם יכולים לצפות מהסביבה. הם זקוקים ליד מכוונת ולהכוונה כדי לדעת איך להתנהל ואיך להשתלב בה. ילדים שבאמתחתם מיומנויות ויכולות להתמודד עם מצבים שונים חשים שהם יכולים להתמודד עם המציאות ולא מפחדים ממנה. הגבולות מהווים, אם כך, נדבך חשוב ומהותי בבניית הבטחון העצמי.

איך מציבים גבולות בצורה נכונה

1. הקדישו מחשבה לשינוי והצבת הגבולות בבית בזמן שקט ורוגע - ולא בעת הסערה: הרצון להציב גבול יעיל ואפקטיבי תוך כדי משבר וכעס נידון לכישלון. כשאנחנו או הילדים נמצאים בסערת רגשות, אף אחד לא מקשיב. גם לא אתם.

2. נסו להיפרד מהצורך להגיב כאן ועכשיו לכל התנהגות מפריעה של ילדיכם: אתם המודל לחיקוי עבור ילדכם לתגובה מתונה ושקולה ברגעים של חוסר תסכול וחוסר אונים. כאשר אתם מתפרצים, כועסים, מרימים את הקול ומענישים כאן ועכשיו - התגובה שלכם לא שונה מזו של ילדכם, שמגיב בהתקף זעם לסירוב שלכם לקנות לו צעצוע (גם הוא חווה חוסר אונים, תסכול וקושי בדחיית סיפוקים ולכן מגיב בכעס, בכי והתפרצות). למדו אותו שאפשר גם אחרת.

3. נסו להבין על איזה ערך יושב הקונפליקט ביניכם לבין הילד

האם אתם חוששים לבריאותו או בטחונו או שאולי פשוט ממש קשה לכם לראות אותם בוחרים ולובשים בגדים לא תואמים לגן.

4. חשבו כיצד להגיב כשהילד לא משתף פעולה

נסו לבחון את האפשרויות שעומדות לפניכם ולחשוב מה אתם יכולים לעשות ואיך אתם יכולים להגיב כאשר הילד לא משתף פעולה. בחרו את האפשרות המתאימה ביותר.

5. הקפידו להציב גבול ברור (ללא הסתייגויות רבות מדי), הוגן והגיוני.

6. קיימו שיחה משפחתית

הגיעו אליה פתוחים על מנת לנהל דיאלוג משמעותי. הציגו את הקושי שלכם עם המצב כפי שהוא מתנהל כרגע ואפשרו לשאר בני המשפחה להביע את דעתם ותחושותיהם באופן הכנה ביותר. שיחה שבה בני המשפחה יחושו שהם נשמעים וצרכיהם נלקחים בחשבון תניב הרבה יותר שיתוף פעולה. זכרו שהבעת רצונם ותחושותיהם אין פירושה בהכרח קבלת הרצונות שלהם, אך היא תאפשר לכם לעשות שינויים קלים אם תמצאו לנכון ותיתן ביטוי גם להם.

איך גורמים לכך שהשינוי יהיה אמיתי?

1. עקביות: התחלתם בשינוי התנהגותי בבית, דאגו לעקוב שהוא אכן יתבצע, גם אם אתם עייפים ומותשים.

אם תחזיקו את הגבול החדש יומיים וביום השלישי "תעגלו" פינות, הילדים ירצו לעשות בדיוק את אותו דבר בימים שאחרי.

2. נחישות: רגע האמת הגיע. הגבול ברור, אך באופן טבעי הילד בודק עד כמה אתם רציניים, בוחן את הגבולות שהצבתם ומסרב לשתף פעולה. זה הרגע לעשות מעשה ולאכוף את הגבול כפי שהצגתם לילדים בשיחה המשפחתית. אין צורך לחכות לפעם העשירית על מנת לאכוף את הגבול - הפנטזיה שמה שביקשתם בפעם הראשונה, יעשה בנועם בפעם העשירית לא רלוונטית. הכינו את עצמכם להתמודד עם התסכול, הבכי והכעס שיגיע. והוא אכן יגיע.

3. אמפתיה, אמפתיה, אמפתיה: כבר הנחתם את הגבול - הילד לא קיבל ממתק, לא הלך לחבר, חזר למיטה שלו וכו'. אין צורך לנאום ולהצדיק את עצמכם ("אמרתי לך", "אם רק היית מקשיב לי", "מגיע לך" ועוד ועוד) כדי שאתם תרגישו יותר טוב עם הבכי שלו. עכשיו זה הזמן להביע אמפתיה לכך שהגבול החדש הזה באמת קשה לו, זו בכל זאת הרעת תנאים מבחינתו. אפשר לחבק, להגיד במילים שאתם באמת יכולים להבין שזה מתסכל ומרגיז, אבל זה המצב ומחר אפשר לנסות שוב.