בזכותי, מישהי תהיה אימא

שאלות כמו: "דווקא את? פונדקאית?" או "למה את צריכה את זה? לבעלך זה לא מפריע"? או אמירות כמו: "אבל אין לכם בעיות כלכליות", הן מדגם מייצג של תגובות ששומעות נשים שהחליטו להיות אם פונדקאית. השאלות הללו נובעות במקרה הטוב מדאגה, ובמקרה הרע מבורות ומסטיגמות שיש על פונדקאות.

התמזל מזלי והאנשים סביבי תומכים בהחלטה שלי, אך אני יודעת שלא כולם חושבים כך. לא אחת נשמעות טענות שמדובר בניצול של נשים. ההנחה הרווחת היא שנשים שבוחרות להיות פונדקאיות עושות זאת ממקום של חולשה, קשיים כלכליים וחוסר ברירה.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

מכתב למבקר ב"שבוע האפרטהייד" / ישי מישור ועודד שטיינברג

האמת הכוזבת של שולץ / שאול רוזנפלד

אלו שטוענים זאת, כנראה לא פגשו בחייהם פונדקאית. כדי לעמוד בקריטריונים לשמש כפונדקאית, נדרשתי לעבור בדיקות סוציאליות ופסיכולוגיות מקיפות. מטרת הבדיקות הייתה להוכיח שנכנסתי לתהליך מרצוני החופשי, שיש לי מעגלי תמיכה משפחתיים ושאינני במצוקה כלכלית או נפשית. כמוני, נדרשת כל אישה בישראל שמעוניינת לשמש כפונדקאית לעמוד בתנאים אלו, כדי שהוועדה לנשיאת עוברים תאפשר לה להפוך לפונדקאית.

קריטריונים אלו מביאים לכך שרוב הפונדקאיות הן בעלות פרופיל שונה לחלוטין ממה שטוענים המבקרים והמתנגדים לפונדקאות. אני למשל נשואה, אם לשני ילדים קטנים, בעלת תואר אקדמאי ומנהלת קריירה בתחום פרא-רפואי מבוקש. אנחנו לא מיליונרים, אבל לא חסר לנו כסף. יש לי מעגל תומך מאוד שכולל בעל, בני משפחה וחברים ששותפים איתי לדרך. יש לי ידע והשכלה בתחום ואני מודעת להליכים, וגם לסיכונים. בשורה התחתונה, לא הייתי חייבת להפוך לפונדקאית, אבל רציתי. מאוד מאוד רציתי.

רבים יתפלאו, אבל קיבלתי את ההחלטה להיות פונדקאית עוד לפני שנישאתי ולפני שנולדו שני ילדיי. עוד כשהייתי צעירה זה נראה לי משהו מדהים, היכולת לסייע לאישה שלא יכולה להיכנס להיריון, להביא ילד לעולם. הבטחתי לעצמי שאם הכול יהיה תקין בהריונות שלי, אעשה זאת עבור מישהי שכזו. אעזור לה לקבל את מתנת האימהות.

השנים עברו ואני בניתי לי חיים, בית ומשפחה משל עצמי. יום אחד נודע לי שהמדינה מאפשרת גם לנשים נשואות לשמש פונדקאיות. עוד באותו ערב, יצרתי קשר עם מינה יולזרי, אחת ממנהלות "המרכז להורות באמצעות פונדקאות". שלושה חודשים לאחר מכן כבר חתמנו על חוזה פונדקאות עם זוג חשוך ילדים. מדובר באנשים שהם כמעט תמונת מראה שלנו, כמה שנים אחורה. הם צעירים, משכילים, בעלי קריירה. רק דבר אחד לנו יש ולהם חסר - ילד משלהם. החלטנו לשלב ידיים, אנו והם, ולעשות כל מה שנדרש כדי לתקן זאת.

זו שליחות

בוודאי שיש לי חששות. תקופת ההיריון היא רגישה ולא קלה והיא תדרוש כוחות פיזיים ונפשיים ממני, כמו גם ממשפחתי. אבל אני גם יודעת, שאעבור את ההיריון בתנאים הכי טובים שאפשר, תחת פיקוח רפואי הדוק ובמעקב רציף של גורמים רפואיים מהשורה הראשונה.

אני מודעת גם לסיכונים, אך כל אישה שנכנסת להיריון מוכנה לשים את עצמה בסיכון מסוים. רובנו עושות זאת, כי התמורה גדולה לאין שיעור. הטרגדיה הגדולה הייתה אם לא היינו יכולות לעשות זאת, ולצערי, ישנן גם נשים כאלו. עבור נשים אלו, פונדקאות היא התקווה היחידה להיות אם.

עבורי, פונדקאות היא דווקא מעשה פמיניסטי ולא פחות ממדהים, במסגרתו אישה עוזרת ותורמת לאישה אחרת. לתפישתי, זה כמו תרומת מח עצם. זה כואב ולא נעים, אבל האם זו סיבה לא להציל אנשים? כמובן שלא. האם בחילות בוקר ואי-נוחות פיזית במשך תשעה חודשים משתווה לסבל של זוג חשוך ילדים, שחייו לא שלמים מבלי צאצא משלהם? כמובן שלא. מדובר במעשה שמערב ערכים של נתינה וערבות הדדית והניסיון להציג אותו כמשהו אחר מזה, הוא ציני וחוטא לאמת.

אני גאה בכך שאני אישה נשואה, אם לשניים, אקדמאית ובין שלל תארים אלה, גם פונדקאית. בני משפחתי ואני קיבלנו החלטה מושכלת ומשותפת לנסות לעזור גם לאחרים להקים משפחה. דווקא כאישה שיש לה משפחה משלה ושזכתה להיות אימא פעמיים, אני מרגישה שזו שליחות, שבזכותי מישהי נוספת תוכל להיקרא "אימא". מדוע דווקא פונדקאות? תשובתי לכל אלו שמפקפקים היא: מדוע לא?

הכותבת היא פונדקאית נשואה, המלווה על ידי המרכז להורות באמצעות פונדקאות.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il