"החופפת": סיפור מאת חגית גרוסמן
"זה לא שהוא עושה לי משהו בבטן, למרות שיש לו בלונד טבעי וכחול בעיניים. אני מדברת איתו כשאין לי את מי לחפוף, אחרת אני יחשוב על החום מהגוני אדמוני והוא שואל אותי בת כמה את בדיוק? ואני אומרת לו עשרים ושבע"
"מי שבא לעולם וכישרונו עמו או שנועד לכשרון, מוצא בו את חייו היפים ביותר".
(גיתה)
לא רק שאני מעשנת, עכשיו גם הקרקפת שלי שורפת, הכימיקלים לא יוצאים לי מהראש, ואני לא מסוגלת לחשוב על משהו אחר, לא ראיתי שכתוב על הבקבוק אמוניה וליליאן מרחה לי את הרעל על השיער ועכשיו פס אדום מכסה לי את הראש ומתחת לו השיער שלי חום. איזה תרנגולת זאת יאללה רצתה לבלוט וקיבלה קצת צניעות, צניעות לא תזיק לזאת, צעקה ליליאן כשעשתה את הפֶן לברכה מהבניין ממול כי בערב יש ברית לנכד הראשון שלה וברכה משלמת טיפים יפים אז שתקתי ולא דיברתי עוד על הקרקפת ששורפת ולא אמרתי לליליאן שזה הכול בגללה.
ואני בכלל רציתי אדום לוהט אבל אחר כך השתפנתי וליליאן אמרה שחום מהגוני אדמוני זה יותר צנוע ושצניעות לא תזיק לי, צניעות עדיין לא הרגה אף אחד, היא אמרה בקול צרוד מפרלמנט ארוך ודחפה את הציפורניים האדומות שלה לתוך השיער של ברכה וניפחה לה את הבלונד.
ברכה הסתכלה על הפן וסגרה את העיניים וניערה את הראש, העיניים שלה נראו כאילו הרגע התעוררה מאיזה חלום על חופשה בטורקיה יחד עם אלבר בעלה שגידל עציצים של מריחואנה במרפסת והמשטרה תפסה אותו והכניסו אותו לכלא לשנה, כי זה לא היה סתם עציצים זה היה חממה וברכה אמרה שצמח כזה צריך להרבה שמש ובמרפסת שלה ברוך השם יש הרבה כי אין להם סככה והיא כל היום הייתה עוזרת לו ומשקה את העציצים ורצתה שיגדלו ויתחזקו אז השקתה אותם יותר מפעם אחת בשבוע.
השקיתי שלוש פעמים ביום ואז הירוק שלהם הפך לצהוב וכמעט נבלו ודחפתי להם טונה דשן וחבל שלא נבלו כי אז מישהו הלשין על אלבר והמשטרה באה ולקחו את העציצים יחד עם אלבר ומרוב אהבה השקיתי את כל שאר העציצים שהיו בבית וכל העציצים נבלו לי. אבל היום אלבר יוצא לחופשה כי נולד לנו הנכד ויש ברית. ועוד מעט נקנה כרטיס וניסע לטורקיה רק אני והוא. בכלל לא ידעתי שזה מריחואנה. אני בכלל לא ידעתי. ברכה בוכה וליליאן עושה לה את הפרצוף של המבינה ומורידה מהצוואר שלה את החלוק ואני מתקרבת עם המטאטא ומנקה את השערות הצהובות. צורבת לי הקרקפת ואני לא מסוגלת להסתכל במראה. ברכה יוצאת מהמספרה וחוצה את הכביש וששון שוב מתקשר לסלולארי שלי.
אל תצבעי את השיער עד יום רביעי טוב? הוא אומר לי ולפחות תביאי מצלמה. ואני לא רוצה לנסוע אליו לבאר שבע, אבל מדברת איתו בטלפון והוא חושב שאני אוהבת אותו ואני סתם מדברת איתו לא משהו מיוחד, זה לא שהוא עושה לי משהו בבטן, למרות שיש לו בלונד טבעי וכחול בעיניים. אני מדברת איתו כשאין לי את מי לחפוף, אחרת אני יחשוב על החום מהגוני אדמוני והוא שואל אותי בת כמה את בדיוק? ואני אומרת לו עשרים ושבע. והוא אומר או קיי אני מברר מתי יש כרטיס לרכבת וביום רביעי כשאת באה אליי שלא תבואי עייפה ושלא תצבעי את השערות.
אני ראיתי רק תמונה שלו, ראיתי שהוא נראה כמו אשכנזי.
יהיה בסדר, הוא אומר לי, אל תחשבי על כלום.
יש לו קול מתלהב של ילד עם נזלת כמו זה שהיה איתי בגן חובה ובכל יום הולדת היה נופל ומתפתל על הרצפה מרוב התרגשות.
ממי, מה יש לפלאפון שלך? הוא שואל אותי ולא תופס שאני כל הזמן מנתקת לו.
ממי, ביום רביעי את באה אליי אבל למשך זמן לא לאיזה שעה.
ממי הוא קורא לי כאילו אני מכירה אותו. הוא רוצה להתחתן אבל אני לא יתחתן עם אף אחד. מהיום והלאה אני דואג לך הוא אומר לי ואני קולטת שאיזה רכבת דוהרת לו בראש. תחשבי על זה, תחשבי רק על זה. הוא אומר לי ומנתק.
אני רוצה לנסוע למקום שהוא חו"ל. בלילה אני חולמת על זה, כשאני לא חולמת על 'כוכב נולד' ועל איך שאני שוכחת את השמלה ואת הנעליים בבית ומגיעה להופעה לא מוכנה וצביקה הדר צוחק עליי ואני יודעת שאני מוכשרת מאוד אבל פתאום אני רואה שיש לי מכנס שמראה את הירכיים שלי מהצד הפנימי שלהם וזה משתנה לשמלה שחושפת לי את השדיים ואין לי נעליים ועוד מעט ההצגה מתחילה. אני רוצה לנסוע למקום שהוא חו"ל. אני יודעת שאני חיה בחור בתוך חור. למה מה זה קריית גת? זה חור בתוך חור שקוראים לו ישראל. שהיא חור בתוך יבשת שבתוך הים התיכון. ואיך אפשר לצאת מחור? איך עכבר יכול להסתובב בעולם עם כל החתולים שלא מדברים בשפה שלו? למה לאן אני אסע? לטורקיה? למה מה אני? ברכה? אני רוצה לנסוע לשבדיה או איטליה.
איפה שהבלונד טבעי ובשמים אין שמש שהורסת את השערות. לפעמים אני פשוט רוצה לעצום את העיניים ולפקוח אותן בארץ אחרת. לנסוע ברכבת שלא עוצרת. להיות לבד עם השדות הצהובים והירוקים והשמים בתכול עמוק כמו ריח של דאודורנט. הנה בא הבן של ליליאן. אין מצב שאני שוב חופפת לו. הנה הוא לוקח ממנה כסף בשביל לקנות מנה. הנה הוא הולך. טוב מאוד. שלא יגיד שלום. זבל של בן אדם. אני רוצה לראות כבשים אוכלות עשב, אבל לא כמו אלה שיש בשדות ליד קריית גת, אני רוצה לראות כבשים אחרות, גדולות עם נקודות אדומות על הלחיים ועל הגב. אני עוצמת את העיניים ורואה אותן אני הולכת אחריהן ומגיעה לסניף של מקדונלדס באיטליה אני טובלת צ'יפס בקטשופ ושותה קוקה קולה.
לפעמים אני חושבת שהמדינה הזאת היא בעצם החלום, שאם אתעורר אהיה בעצם במקום אחר. בינתיים אני כלואה עמוק בתוך החלום הזה בעיירה מוקפת מדבר ויש לי קרקפת צורבת ושיער בצבע חום מהגוני אדמוני ואני צנועה אני, לא כמו הבת של ליליאן שיש לה ציפורניים בצבע כסף עם נצנצים ורגליים עבות ומלאות פצעונים של שומן וקול מפחיד גם כשהיא לוחשת זה נדמה שהיא צורחת. תמיד היא מסתכלת על בחורות רזות בעיניים צרות כמו תירס חם. מאחורי המשקפיים שלה שלמעלה הן לבן ולמטה שחור. והשפתיים שלה תמיד נופלות למטה כאילו שהיא בוכה אבל זאת בוכה זאת?
רק מבפנים. אם היא רק הייתה מפסיקה עם הסוכריות גומי ומרזה הייתה מוצאת לעצמה חתן וסוף סוף מתחתנת כמו שהיא רוצה. אבל היא מכורה לסוכריות גומי, אף אחד לא ייקח ממנה את הסוכריות והיא לא נותנת לאף אחד.
רק בלילה אחרי שאני סוגרת את המספרה של ליליאן וכל המגבות הרטובות תלויות יופי יופי על המתלה ויש להן ריח של מרכך כביסה אני יכולה ללכת הביתה ולהתקלח ולחפוף טוב טוב עם הרבה שמפו עד שכל החום מהגוני אדמוני צובע את הקצף הלבן וכל האמבטיה מתמלאת שכבת קצף אדום אדום כמו הכבשים האלה שאני חולמת עליהם שיש באירופה שאוכלות עשב בנימוס עם הפה סגור. הקצף האדום ממלא את האמבטיה ועולה עד שהוא מכסה לי את הברכיים ורק אז אני נרגעת כי לאט לאט אני יודעת שעוד מעט כבר לא יהיה לי חום מהגוני אדמדם והשיער החום שלי יחזור לעצמו ואני אהיה שוב פעם אחת עם השמש בשערות ולא בולטת כמו תרנגולת בצהריים ולא יהיה לי שיער כמו של דודה שלי השמנה עם השיניים השבורות שאצלה השיער קצר והפנים מלאות שומן ואני גרה לבד ולא יכולה להיות דודה בעיקר כי אין לי אחים ואין לי הורים ואין לי משפחה.
אחת כמוני צריכה להיות דיווה, אחת שמחזיקה את עצמה באומץ כמו מלכת המדבר הזאת פריסיליה שהייתה בתוכה חזקה כמו גבר אבל בחוץ היא לא ויתרה על ההופעה שלה. אחת כזאת שאין לה מקום בעולם ובגלל זה כל העולם פתוח לפניה. הנה אני דוהרת באוטובוס ויש לי צעיף ארוך שמתנפנף ברוח החמה ואני יכולה לצעוק אל הרוח ולשיר ולנופף בידיים ולעצום את העיניים ולשיר את השיר הזה איי סי יור טרו קולורס.
אף פעם לא הייתי דתייה-דתייה העדפתי לא לעשות צבא אבל לפעמים אני מצטערת כי כל החברות שלי עשו צבא כאילו אין לי חברה שעשתה שירות לאומי אבל אני לא מצטערת כי אני פריסיליה מלכת המדבר אני בצבעים האמיתיים תמיד הייתי עם ילדים או עם זקנים אבל בבית באמבטיה אני יכולה להיות בבית, אני מרגישה שאני תורמת לעצמי.
בחוץ הכוכבים מנצנצים יחד עם האורות הצהובים של הווילות והבתים הגדולים, משפחות יושבות בחדרים מרווחים, שם יש ריחות של עוגיות. לפעמים גם אני מכינה עוגיות רק בשביל להריח את הריח אבל אחר כך אני זורקת אותן או נותנת לבת של ליליאן. האורות הצהובים בבתים הגדולים נראים כמו עיניים של חתולים רעים כאלה שאם אני אדפוק על הדלת שלהם אז כל השערות שלהם יעמדו.
אורות צהובים וכתומים, בתים לבנים עם גגות אדומים ורק אני, מרגו, בדירת חדר בשיכון עובדים, הירושה מאמא שלי שמזל שיש לי כי אני לא משלמת שכר דירה אבל חשבונות המים שלי מה זה גדלו מאז שאני עובדת אצל ליליאן. כל יום אני חופפת לעצמי ומגרדת את הקרקפת, כל חודש היא צובעת לי לצבע אחר ואני אף פעם לא מסרבת כי בתוכי אני רוצה לשבת על הכיסא שלה וכשהיא נוגעת בי ומסתכלת רק עליי במשך שעה היא לא מסובבת לי את הגב ומנסה עליי צבעים חדשים שאף אחד לא עשה קודם כמו סגול או ורוד עתיק או צהוב חרדל עד שפעם אחת השיער שלי הפך לירוק ונראיתי כמו בקבוק ספרייט.
אז היא צבעה לי לחום מהגוני אדמוני וזה צבע מאוד מסובך, כי יש הרבה סוגים של אדום. יש אדום דובדבן ויש אדום אש, יש אדום לוהט ויש אדום אינטנסיבי ויש אדום חושני ויש אדום נחושת בהירה שזה מתאים בדרך כלל לנשים שנולדו בסתיו שיש להן עור כהה כמו שלי ועיניים קצת בהירות כמו שלי ויש להן תמיד מצב רוח לא טוב כזה ולא מתאים להן אדום אינטנסיבי מתאים להן מהגוני או נחושת בהירה. הבעיה היא עם צבעים מעורבים. בחום מהגוני אדמוני יש שני צבעים חום ואדום וזה מתחיל להיות בעייתי כי זה כמו לשים על הראש תיבה עם סודות.
החום סוגר את האדום בתוכו ולפעמים האדום נגלה אבל אז החום מכסה וזה מבלבל כי מצד אחד זה כהה אבל מבפנים בהיר וזה אדום נצחי שאף פעם לא ירד לי מהראש ובגלל זה אני לא מצליחה
לחשוב על שום דבר אחר. הנה הקצף שאני אוהבת כתמים כתמים של אדום צפים באמבטיה, אני אוהבת להרים את הרגליים שלי גבוה ולהקשיב לשיר שמתנגן לי בראש, זה ששמעתי במספרה: איי סי יור טרו קולורס שיינינג אט מי, איי סי יור טרו קולורס אנד דטס וואי איי לב יו, סו דונט בי אפרייד טו לט דם שו, יור טרו קולורס. ולאט לאט הקול הצרוד של ליליאן גם מתנקה לי מהראש ואני יכולה לפתוח את העיניים ולחלום באופן מציאותי שאמא שלי דופקת על הדלת ואני פותחת והיא מביאה לי עוגיות ומתיישבת על הספה ושואלת למה צבעת ככה את השערות? זה יותר מדי כהה, זה לא יפה לך ככה עוד מעט לא יישאר לך מה לסרק. ואני אכאב מאוד וארגיש את הכאב נחנק לי בחזה ולא אגיד לה כלום בגלל שאני יודעת שהיא צודקת. חבל מרגו היופי שלך זה השערות, זה היופי שלך בלי זה את לא נראית טוב.
את צודקת אמא את צודקת עוד מעט זה יעבור ואני אצבע לחום בינוני, אהיה ילדה טובה, מחונכת ולא מזיקה אהיה צנועה אני לא אתבלט לא אראה לאף אחד מה שאני יודעת. אני לא אתן לך סיבה לכעוס, העיקר שתהיי רגועה עכשיו כי באת לבקר אמא רוצה לשתות משהו? אולי מים? לא אני לא אוהבת את הטעם של המים, אמא אומרת. אולי עם קצת פטל אמא? טוב, בסדר, היא מסכימה ואני קמה מהאמבטיה ומוזגת תרכיז לתוך כוס זכוכית גבוהה ומוציאה את המים הקרים מהמקרר ומוזגת ובוחשת בכפית ארוכה ומעלה את הכוס לשפתיים ולוגמת ולוגמת ושותה והמיץ נוזל לי על השפתיים ונוזל על החלוק הלבן. זה יותר מדי מתוק? לא, זה בסדר גמור הפטל הזה מרענן, כן, זה דיאטטי, באמת? לא מרגישים, לא מרגישים, לא מרגישים.
קטע זה לקוח מהסיפור "החופפת", מאת חגית גרוסמן, מתוך האסופה "כל הלילה השמיים נופלים עליי", בהוצאת בוקסילה לספרות דיגיטלית.
לפנייה לכתב/ת 
