לראות בלי לשמוע: תערוכה ללא קול

אולי מתוך המציאות שבה אני חי, תמיד הסתקרנתי לגבי הדרך שבה אנשים מעבירים מסרים זה לזה. לאחר שני תארים בתקשורת ואי אלו שנים כעיתונאי, עורך תוכן ו-ווידאו למדתי עד כמה עניפה ומסועפת האינטראקציה האנושית. היא יכולה להיעשות באמצעים שונים: דיבור, שפת סימנים, כתיבה ואפילו צילום.

(צילום: אדי אוקטין)

אז למה חרשים מצלמים בעצם? כמו כל אדם אחר - בשביל לתעד, כדי ליצור תקשורת וכדי לרשום זכרונות לטווח הארוך. אבל אצל חרשים, בשל היעדר ערוץ שמע, האינטראקציה הויזואלית חשובה בהרבה: חרשים קולטים את העולם שסביבם בעיקר דרך חוש הראייה. הם "שומעים" את הסביבה שלהם, הם קולטים את התנועות, את השיחות, את מקצב שסביבם באמצעות העיניים - ואצלם, המצלמה לוכדת הרבה יותר מאשר את האור הנראה לעין.

(צילום: קובי חי יעקובי)

סימני היכר של אמנים חירשים וכבדי שמיעה רבים הם: שימוש בצבעים עזים ומנוגדים, מרקמים מנוגדים ודגש על תווי-פנים (במיוחד העיניים, הפה, האוזניים והידיים). בנוסף הם נוטים להיות קפדנים מאוד, מתבוננים לעומק בדברים ומעניקים תשומת-לב גם לפרטים קטנים.

(צילום: דלית אבנון)

על אף שקבוצת אמנים זאת משתמשת באמנות בכל צורה ומדיה, ושומרת על סטנדרטים אמנותיים גבוהים (כמו השומעים), הציבור הרחב מפספס את הייחודיות של החירשים וכבדי-השמיעה באמנות הוויזואלית בארץ בשל הדעות-הקדומות והסטיגמות שהוא שומר בליבו.

(צילום: נמרוד מורן)

למרות הכישרונות הגדולים שקהילה זו מכילה בתוכה, ישנם לא מעט מחברי הקהילה בישראל המוצאים את עצמם מוזנחים בעיקר מהבחינה האמנותית, וזאת בין היתר כתוצאה מהעובדה שהציבור הרחב מפחד לנסות ולהיפתח לתקשורת איתם. שומעים רבים אינם מאמינים ביכולותיהם של החירשים וכבדי-השמיעה, וכתוצאה מחוסר האמון של הסביבה, רבים הם החירשים וכבדי-השמיעה שאינם מאמינים בעצמם.

(צילום: מירי גורפינקל)

• הפרוייקט "לשמוע את הצילום" מציג עד לתאריך 8.4.14 כתערוכה בגלריה החברתית של המכללה האקדמית ע"ש דוד ילין ובשיתוף עם המכון לקידום החרש. פרויקט זה בא לקרוא תיגר על סטריאוטיפים ולהפריך את הבידוד של אמנים חירשים וכבדי שמיעה