הסיפור שבו אתה מחמיץ את אהבת חייך

"קורינה זה סיפור אהבה, אבל מעבר לאהבה שמתוארת בו, זה סיפור על נשים, ועל גורלן של נשים. על פמיניזם בעצם. כי קורינה היתה פמיניסטית, בלי לדעת אפילו מה זה", מספרת ענת הדס, מחברת רומן הביכורים "קורינה" שראה אור לאחרונה (הוצאת כנרת זמורה-ביתן). "שמעת פעם על אישה בת שישים, שהולכת לחיות לבד באיסטנבול? היא לא השתלבה בארץ, ושם היה המקום שלה. כאן היא לא מצאה אהבה".

• לירן גולוד עובדת את האדמה
• רועי ישורון שולח את אלוהים לעבוד
• אלדד גיל: לגור בבית עם לב שבור
  

"קורינה" מספר את סיפורה של אישה, שאוספת את ילדיה בעשור השביעי לחייה, ומסבירה להם שהיא חוזרת לגור בארץ מולדתה, בטורקיה, אחרי שנים רבות בהן חיה בארץ. הרומן מגולל את סיפור חייה, את אהבת האמת שלה שפוספסה, ואת הפשרה שעשתה כדי להתחתן ולהגיע ארצה, שרדפה אותה כל חייה.

"קורינה". סיפור שמתחיל ממשפט אחד

"קורינה היא חמותי, והסיפור שמסופר בספר הוא הסיפור שלה", מספרת ענת הדס, מורה לספרות ולתרבות, ילידת תל אביב. "אחרי שעברה לאיסטנבול, היא נהגה לבקר בארץ בכל שלושה חודשים. יום אחד בזמן ביקור שכזה, ישבנו היא ואני על ספסל בשׂהם, הישוב שבו אני גרה. לידנו עבר זוג מחובק. בחור ובחורה. ואז היא אמרה לי פתאום, בלי כל אזהרה, 'את יודעת, גם לי פעם היתה אהבה'. ככה הסיפור הזה התחיל. ממשפט אחד.

• רוצים לקרוא פרק ראשון מתוך "קורינה"? היכנסו לכאן!
  

"בהמשך הגיעו עוד הרבה משפטים. היא סיפרה לי את הסיפור האישי שלה. איש במשפחה לא ידע אותו. בכל ביקור שלה בארץ, הסיפור המשיך והמשיך להתרקם. פתאום התגלה לי אצל חמותי סיפור אהבה מדהים, של נערה יהודיה עם עיניים בהירות, עור בהיר, ושיער בלונדיני - בתוך ים איסטנבולי מוסלמי. קורינה היתה אישה מאוד יפה, וזה היה לה לרועץ כל חייה. אני לימדתי במערכת החינוך כ-25 שנה עד לספר הזה, ולא כתבתי בכלל. אבל תוך כדי השיחות איתה, הבטחתי לה שזה יקרה. והיה לי ברור שהספר הזה, כשייצא, ישא את שמה".

אז איך התחלת לכתוב?

"היא כאמור, סיפרה לי את הסיפור במשפטים קצרים, וסביבם הוספתי אני עוד ועוד סיפורים. נסעתי לשכונה שבה היא גדלה באיסנטבול לצורכי תחקיר, ואחרי זה הגעתי לשכונה בה שכן מחנה העולים שאליו היא הגיעה כשעלתה לארץ. אפילו נכנסתי לאונייה שהיא היתה בה, ונכחתי בצריף שבו היא חיכתה לאהוב שלה, לאליקו שלה. בעצם הלכתי אחרי המסע שלה, מילדות, ועד לסוף".

"אני חושבת שהיא היתה אוהבת אותו. מאוד. היה לנו חיבור מאוד חזק. לבעלי, הבן שלה, ולי יש אהבה מאוד גדולה. למעשה גדלנו ביחד ואנחנו חברים מאז שאנחנו בני שש. לאורך כל הדרך שלנו הצלחנו לממש את האהבה שלנו, וקורינה לא הצליחה לממש את שלה. זה היה קשר עמוק מאוד, ביני לבינה".

מהי היתה הסצנה המשמעותית ביותר בכתיבת הספר הזה עבורך?

"הפרק של החתונה כולו, הוא מאוד משמעותי מבחינתי ומבחינת הסיפור. קורינה מתחתנת בארץ עם אדם אחר, ולא עם אליקו בחיר לבה. החתונה הזאת מתרחשת בעל כורחה, וזה מאוד עצוב. היה לי קשה מאוד לכתוב את זה. תוך כדי שכתבתי את הסצנה הזאת, רציתי לומר לה: תעצרי. את עושה בחירה לא נכונה. זאתה החלטה שגויה. והיא, קורינה, עומדת מתחת לחופה ומדמיינת לעצמה שהיא בעצם מתחתנת עם אליקו, בדיוק כפי שסיפרה לי שהיה. ככה היא חוותה את זה. דרך הדמיון. היא לא רצתה לחוש את המציאות ברגע הזה".

כמו בסרט טורקי

בני משפחתה של הדס, ושל קורינה עצמה, לא ידעו את הסיפור המשפחתי על האהבה המפוספסת, והתוודעו לו כעת, עם צאת הספר לאור. "לא לכל אחד יש סיפור מעניין בחיים", אומרת הדס. "סיפור של חיים מוחמצים, ושל חתונה בגיל 16 עם גבר שאת לא אוהבת. כשאני מסתכלת ברחוב על אנשים מבוגרים, אנשים חושבים

שהם סתם אנשים. אבל מאחורי חלק מהם, יש סיפור חיים שלם. וזה מדהים לגלות אחד כזה".

"יש לי ספר שמלווה אותי מאז שאני ילדה שנקרא 'את לא מוכרחה לעוף אם את לא רוצה', שכתבה נורית זרחי. זה סיפור שיש בו תיאור על תינוקות אדם וחיות חסרי בית, והמסר שלו מדבר על כך שכולם צריכים רק חום ואהבה. זה כמו ספר ילדים, אבל הוא עמוק מאוד ומתאים גם לגדולים. גם על 'פוליאנה' גדלתי. היא שכנעה אותי שתמיד צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה".

יש לך איחולים לספרות הישראלית?

"אני לא דואגת לה. היא תשרוד".

מסר לקוראים:

"תקראו ספרים, גם אם החיים לוקחים אותכם למקומות אחרים. על תוותרו על ההנאה שבקריאה".