ללכת לאיבוד ברחוב הירקון
בספרו הכמעט ביוגרפי של נתן דונביץ' "אריות ברחוב הירקון" מובאת ההיסטוריה של העיר תל אביב באמצעות 25 אפיזודות קצרות. אך הסיפורים, שמובאים בטון יותר עיתונאי מפרוזאי, מתפספסים בין הסוגות
נתן דונביץ' פרסם בסוף שנות ה-50 של המאה הקודמת את הספר "תל אביב: חולות שהיו לכרך", שכלל סקירה היסטורית של העיר, מקומות בולטים בה ואישים מרכזיים. רשמים אלו התבססו על רשומות שפרסם בעיתון "הארץ". במידה רבה, ספרו החדש "אריות ברחוב הירקון" הוא המשך ישיר של אותו ספר, דרכו מבקש דונביץ' להציג את ההיסטוריה של תל אביב מנקודת מבט חוויתית-פרטית, לצד הקשרים פוליטיים, חברתיים וציבוריים. הסיפורים מתארים אירועים דרמטיים - או בעלי פוטנציאל דרמטי - ודמויות ייחודיות ומעניינות שהיו שותפים למעשים יוצאי דופן, שהתחוללו בתל אביב טרום קום המדינה ואחריה.
דונביץ' מטשטש את הגבולות בין המחבר למספר, ומצהיר באופן ישיר על היותו דמות הילד שאותה מזכיר בסיפור, או על כך שהיה שותף לאירוע המסופר. הוא עצמו נולד ב-1926, והפך לעיתונאי, לשדרן רדיו ולסופר. חלק מעשרים וחמישה הסיפורים שמאכלסים את הקובץ הזה, התפרסמו לאורך השנים בטוריו בעיתון "הארץ", לצד אחרים "שדליתי בשנים האחרונות בתחקירי וחיפושי במקורות שונים" (כך על פי ההקדמה לספר).
לעתים נוקט דונביץ' בנקודת מבט של מספר כל יודע, המתאר מאורע היסטורי שגם אם היה עד לו, מתואר ממבט-על, כמי שהשלים לאחר מכן את הפרטים הרבים שמרכיבים אותו. לעתים הוא בוחר בנקודת מבט מצומצמת יותר דווקא, המעניקה תוקף אישי ופרטני לסיפור.
מהלכים סגנוניים אלו מעוררים תהיות לגבי גבולות הספרות, משום שניסיונו הרב של דונביץ' כעיתונאי, מובלע עד מאוד בטקסטים. מכאן שהסיפורים נקראים כרשומות מטור עיתונאי, על אף שיש בהם נימה פרוזאית משהו. בסיפורים "כשמלאך המוות חנה בקובייבה" ו"המסע המפחיד של קרקס מדראנו: באונייה רעועה שנקלעה לסערה נוראה", למשל, הוא מצליח להעביר מתח דרמטי או התרחשות מסעירה באמצעים פרוזאיים. ואילו בסיפורים כמו "לוויה עם תזמורת ומיסה בחולות: אלמנה הציגה תנאים שהעיר הקטנה נאלצה לקבלם" ו"יום שחור וליל אימים: כשתל אביב הופצצה מן האוויר", הנימה הבולטת היא דיווחית-עיתונאית - ויש בהם מעט מאוד מן הפרוזה והתנופה הספרותית.
גם כותרות הסיפורים מרמזות על הגישה העיתונאית הרווחת בקובץ: מצוינים בהן אישים ומאורעות היסטוריים, לצד אזכור פרטני של השפעת אירועים כאלו ואחרים על אופיה של העיר. הכותרות מחזקות את התחושה שלפנינו סקירה של נקודות מעניינות מההווי ומההיסטוריה של תל אביב, ולאו דווקא סיפורים קצרים העומדים בפני עצמם כיצירה ספרותית.
זאת מכיוון שדונביץ' אינו מציג בסיפוריו מבעים ספרותיים מעניינים, יכולת פענוח מעניינת או תיאורים מרשימים. מבחינה פואטית, לא נמצאים בספר מהלכים מרתקים שיגרמו לקוראים לשעוט יחד קדימה עם המספר אל נבכי ההיסטוריה של העיר. אמנם יש חן בסיפורים - אך מבחינה ספרותית אין בכך די.
מכאן עולה השאלה האם דונביץ' אכן ביקש להעניק ממד ספרותי לכתבים אלו ולא הצליח, או שמא מדובר פשוט באסופת רשמים היסטוריים שלהם מצורפת נקודת מבט אישית - סוגה בפני עצמה. ייתכן והיה נכון לקרוא את הסיפורים כממוארים, אך גם במקרה זה לא ניכרת היצמדות לסוגה המרתקת של הממואר, שאף בה נדרשת בנייה חכמה וייחודית של אופן מסירת הסיפור.
ממואר הוא למעשה ספר זיכרונות, שהמתואר בו מובא לרוב ללא רצף כרונולוגי ליניארי. ככזה, הוא פחות מובנה מאוטוביוגרפיה, כיוון שהמחבר מכניס עוד אלמנטים ספרותיים לכתיבתו - כגון בניית מתח, הצבת נקודות מבט משתנות, ושימוש באמצעים לשוניים שמוסיפים נדבך ספרותי לחוויה הפרטית. נדמה כי דונביץ' בספר זה אמנם מבקש להעלות זיכרונות ציבוריים ואישיים כאחד - אך לא מבנה אותם במערך פרוזאי אחיד ומספק, שיאפשר לקוראיו להבין אותו באופן עמוק.
אילו לא היה הספר מוצג כקובץ של סיפורים, ולא היה ניכר כי
דונביץ' מבקש לשוות נימה ספרותית משהו לאופן שבו הוא מתאר את המאורעות האמיתיים שהתרחשו בתל אביב ושקשורים לתולדותיה, היה ראוי להתייחס לספר מנקודת מבט שונה. אולם היעדר האחיזה החד-משמעית במהלך מסוים, מותיר את "אריות ברחוב הירקון" בתווך שבין אסופת רשמים של עיתונאי - לספרות.
היעדר אחיזה זה גם מונע מדונביץ', ככותב, להגיע לרמת מיצוי אידיאלית של הטקסטים שכתב עקב חוסר המיקוד שלהם. כי גם כאשר הוא מיטיב לעצב סיטואציה בצורה מוצלחת ולהציג תיאור יפה של אווירה או של דמות - התוצאה חביבה או מעניינת במידה, ותו לא.
"אריות ברחוב הירקון", מאת נתן דונביץ'. הוצאת כרמל. 177 עמ'.
