פול אוסטר: קטע מתוך "המחברת האדומה"
"זה סיפור אמיתי. אם יש מי שמפקפק בו, הוא מוזמן לנסוע לסליגו ולהיווכח אם המצאתי את זה. אני חוגג על השמות האלה כבר עשרים שנה". בואו לקרוא סיפור מאת פול אוסטר
ספרו של פול אוסטר, "המחברת האדומה", ראה אור לראשונה ב-1992, ומספר על פרשיות שונות מחייו האישיים, וכן מחיי הסובבים אותו.
פשטידת בצל שנשרפה ברגע קשה, טעות במספר שהוליכה לכתיבת ספר, ילד שנפגע ממכת ברק, איש שנפל מגג של בניין, עיפרון שלא נמצא ברגע מכריע - צירופי המקרים האלו מילאו תפקיד חשוב ביצירתו. בואו לקרוא קטע מתוך הספר:
"המחברת האדומה". סיפורים מחייו של פול אוסטר
1
חברה קרובה שלי נתקלה בבעיה עם החוק ב-1972. באותה שנה היא חיה באירלנד והתגוררה בכפר קטן לא הרחק מהעיר סְליגוֹ. במקרה ביקרתי אצלה בדיוק ביום שבו הגיע אליה במכונית שוטר בלבוש אזרחי והושיט לה זימון להופיע בבית המשפט. ההאשמות היו חמורות מספיק כדי שתשכור עורך דין. חברתי עשתה כמה בירורים וקיבלה שם של מישהו, ולמחרת רכבנו העירה על אופנינו לפגישה עם האדם הזה כדי לדון בעניין. לתדהמתי, הוא עבד במשרד עורכי דין שנקרא אַרגיוּ אנד פיבְּס, ובמילים אחרות מדון וכזבים.זה סיפור אמתי. אם יש מי שמפקפק בו, הוא מוזמן לנסוע לסליגו ולהיווכח אם המצאתי את זה. אני חוגג על השמות האלה כבר עשרים שנה, אבל אף על פי שאני יכול להוכיח שארגיו ופיבּס הם אנשים אמתיים, עדיין קשה לי להאמין לצירוף של שני השמות האלה יחדיו (ליצירת בדיחה מוצלחת במיוחד, פרודיה מושלמת על מקצוע המשפט). על פי המידע המעודכן שבידי (מלפני שלוש או ארבע שנים), המשרד ממשיך לעשות חיל.
2
שנה אחר כך (1973) הוצעה לי עבודה כאחראי לבית חווה בדרום צרפת. הצרות המשפטיות של חברתי כבר היו הרחק מאחוריה, ומכיוון שברומן שנמשך בינינו לסירוגין נפתח אז פרק חדש, החלטנו לשלב זרועות ולקחת על עצמנו את העבודה יחד. שנינו נשארנו אז ללא פרוטה, ואלמלא ההצעה הזאת היינו מוכרחים לחזור לאמריקה - דבר שאף אחד משנינו לא היה מוכן עדיין לעשות באותו זמן.
השנה ההיא היתה שנה מוזרה. מצד אחד, המקום היה יפהפה - בית אבן רחב ידיים מהמאה השמונה עשרה, גובל בכרמים מעברו האחד וביער לאומי מעברו השני. הכפר הקרוב ביותר היה במרחק שני קילומטרים, אבל חיו בו לא יותר מארבעים איש, ואף אחד מהם לא היה בן פחות משישים או שבעים. זה היה מקום אידאלי שבו יוכלו שני סופרים צעירים לבלות שנה, ושנינו, ל' ואני, עבדנו קשה באותו בית והספקנו שם יותר מכפי שאיש מאתנו היה מעלה בדעתו.
מצד שני, חיינו על סף קטסטרופה מתמדת. המעסיקים שלנו, זוג אמריקאים שחיו בפריז, שלחו לנו משכורת חודשית קטנה (חמישים דולר), קצבת דלק למכונית וכסף להאכיל את שני כלבי הלברדור רטריוור שהיו חלק ממשק הבית. בסך הכול זה היה הסדר נדיב. לא היינו צריכים לשלם שכר דירה, וגם אם המשכורת לא הספיקה למלא את כל צורכינו, היא העניקה לנו מדי חודש התחלה טובה לכיסוי הוצאותינו. התוכנית היתה להרוויח את כל היתר באמצעות תרגומים. לפני שיצאנו מפריז והשתקענו בכפר, לקחנו על עצמנו כמה עבודות שיספיקו לנו לכל השנה. אבל שכחנו להביא בחשבון את העובדה שמו"לים לא תמיד מזדרזים לשלם את החשבונות. שכחנו גם להביא בחשבון את האפשרות שלפעמים עוברים שבועות עד שאפשר לפדות המחאה שנשלחת מארץ אחת לארץ אחרת, וגם אז, העלויות הבנקאיות ועמלות החליפין מכרסמות לא מעט מסכומי ההמחאות האלה. מכיוון של' ואני לא השארנו מרווח לטעויות או לחישובים שגויים, מצאנו את עצמנו לא פעם במצב נואש למדי.
אני זוכר התקפי ניקוטין פרועים, כשכל גופי דואב מהזדקקות, ואני מחטט בין כריות הספה, זוחל מאחורי הארונות ומחפש מטבעות שאולי התגלגלו לשם. תמורת שמונה עשר סנטימים (כשלושה סנטים וחצי) אפשר היה לקנות סיגריות בשם פָּריזיֵן, שנמכרו בחפיסות של ארבע. אני זוכר את עצמי מאכיל את הכלבים וחושב שהם אוכלים טוב יותר ממני. אני זוכר שיחות עם ל', שבהן שקלנו ברצינות לפתוח פחית של מזון כלבים ולאכול אותו בעצמנו לארוחת ערב.
מקור ההכנסה הנוסף היחיד שלנו באותה שנה היה אדם ושמו ג'יימס שוּגֶר, או סוכר. (אין בדעתי להתעקש על שמות מטפוריים, אבל עובדות הן עובדות, ואין מה לעשות בנידון.) שוגר היה צלם בית של הנשיונל ג'יאוגרפיק, ונכנס לחיינו מפני שבאותו זמן שיתף פעולה עם אחד המעסיקים שלנו בכתיבת מאמר על האזור. הוא צילם שם חודשים אחדים, חצה את פרובנס לאורכה ולרוחבה במכונית שכורה שקיבל מהמגזין, ובכל פעם שהגיע לפינה הנידחת שלנו, היה עושה את הלילה אצלנו. מכיוון שהמגזין דאג לו גם לחשבון הוצאות, היה מעביר לנו בנדיבות רבה את הכסף שהוקצה לו להוצאות לינה. אם זיכרוני אינו מטעה אותי, הסכום הגיע לחמישים פרנק ללילה. למעשה, ל' ואני נעשינו הפונדקאים הפרטיים שלו, וכיוון שנוסף לכול שוגר גם היה אדם נעים, שמחנו תמיד לקראתו. הבעיה היחידה היתה שלא היה לנו מושג מתי הוא עומד להופיע. הוא לא נהג להתקשר מראש, ובדרך כלל חלפו שבועות בין ביקור לביקור. למדנו אפוא לא לסמוך על מר שוגר. הוא היה צץ פתאום, עוצר לפני הבית במכונית הכחולה והמבריקה שלו, נשאר לילה או שניים ונעלם שוב. בכל פעם שעזב, הנחנו שזו הפעם האחרונה שנראה אותו.
התקופה הכי קשה שלנו היתה בסוף החורף ובתחילת האביב. ההמחאות לא הגיעו, אחד הכלבים נגנב, ואנחנו חיסלנו בהדרגה את כל מלאי המזון במטבח. בסופו של דבר נשארו לנו רק שקית בצל, בקבוק שמן בישול וקלתית פאי מוכנה שמישהו קנה לפני שבכלל עברנו לגור שם - שריד מעופש מהקיץ הקודם. ל' ואני החזקנו מעמד כל הבוקר וחלק משעות אחר הצהריים, אבל בשתיים וחצי גבר עלינו הרעב ונכנסנו למטבח להכין לעצמנו סעודה אחרונה. לנוכח דלות המצרכים שעמדו לרשותנו, המנה היחידה שנראתה סבירה היתה פאי בצל.
אחרי שהמאפה שרקחנו שהה בתנור פרק זמן שנראה לנו מספיק, הוצאנו אותו, הנחנו אותו על השולחן ונעצנו בו מזלגות. כנגד כל הציפיות, הוא היה נפלא בעיני שנינו. אני חושב שאפילו אמרנו שזה הדבר הכי טוב שאכלנו אי־פעם, אם כי אין ספק שזה היה רק תכסיס, מין ניסיון קלוש לרומם את רוחנו. אבל אחרי שלעסנו עוד קצת, בא תור האכזבה. באי־חשק — באי־חשק רב - נאלצנו להודות שהפאי עדיין לא מוכן לגמרי, שהאמצע נשאר קר מדי. האפשרות היחידה היתה להחזיר אותו לתנור לעוד עשר דקות או רבע שעה. לנוכח תחושת הרעב שלנו ולנוכח העובדה שבלוטות הרוק שלנו הופעלו זה עתה, לא היה קל לוותר על הפאי.
כדי לכבוש את קוצר רוחנו יצאנו לסיבוב קצר בחוץ, מתוך מחשבה שהזמן יעבור מהר יותר אם נתרחק מהריחות הטובים העולים מהמטבח. ככל שזכור לי, עשינו סיבוב שלם סביב הבית, אולי שניים. אולי נסחפנו לשיחה עמוקה על משהו (אני לא זוכר), אבל מה שלא קרה, וכמה זמן שלא היינו בחוץ, כשחזרנו הביתה היה המטבח אפוף עשן. רצנו לתנור ושלפנו ממנו את הפאי, אבל איחרנו את המועד. הארוחה שלנו מתה. היא עלתה באש, נשרפה, אוּכּלה לעיסה חרוכה ומפוחמת, ולא נותר ממנה פירור אכיל לרפואה.
כיום זה נראה לי סיפור מצחיק, אבל בשעתו זה לא הצחיק כלל וכלל. נפלנו לתוך בור שחור, ואיש מאתנו לא העלה על דעתו כיצד נוכל להיחלץ ממנו. בכל השנים שבהן ניסיתי להפוך לגבר, ספק אם היה אי־פעם רגע שבו התחשק לצחוק או להתלוצץ פחות מהרגע הזה. זה היה באמת הסוף, והיה נורא ואיום להיות במקום ההוא.
השעה היתה ארבע אחר הצהריים. פחות משעה אחר כך הופיע פתאום מר שוגר הנודד, שהגיע במכוניתו עד סף הבית בתוך ענן אבק, חצץ ועפר מתעופפים סביבו. אם אתאמץ לזכור, אוכל עדיין לראות את החיוך התמים והטיפשי שעלה על פניו כשיצא בדילוג מהמכונית ואמר שלום. זה היה נס. זה היה נס משמים, ואני הייתי שם וחזיתי בו במו עיני, חוויתי אותו על בשרי. עד לאותו רגע חשבתי שדברים כאלה קורים רק בספרים.
באותו ערב הזמין אותנו שוגר לארוחה במסעדת שני כוכבים. אכלנו המון, אכלנו טוב, חיסלנו כמה בקבוקי יין, התגלגלנו מצחוק. ועדיין, למרות שהאוכל היה כנראה מעולה, לא זכור לי שום דבר ממנו. אבל את טעמו של פאי הבצל לא שכחתי.
"המחברת האדומה - סיפורים אמיתיים", מאת פול אוסטר. מאנגלית: ברוריה בן ברוך. 109 עמ'.
לפנייה לכתב/ת 
פול אוסטר. "חיינו על סף קטסטרופה מתמדת"
מומלצים
