אוף, תראה מה עשית!

סמכות, במובנה החיובי ביותר, אינה באה ממקום של רצון לשלוט באחר או להתנשא מעליו. סמכות במובן המיטיב שלה באה מההכרה שזה שכפוף לך, זקוק לך, מחויב להישמע לך - ראוי לכל הכבוד האפשרי שניתן להעניק לו. בעל הסמכות מכיר אותו כאדם שזכאי לקבל את הכבוד הראוי. לא משנה מה המגדר שלו, הגזע, הדת ו... לא משנה מה גילו. נער, ילד, פעוט, תינוק - כולם ראויים לקבל יחס של כבוד.

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים >>

זה נדמה כמובן מאליו, ועם זאת כשמתבוננים סביב על התייחסותם של מבוגרים לילדים בכלל, ועל התייחסותם של הורים לילדיהם בפרט, התמונה המתקבלת מעוררת אי נוחות: מראה של הורה המתעלם מילדו, רודה בילדו, מזלזל בו, נוהג בו בגסות רוח - אינו מראה חריג, לצערי. בתוך עמי אני יושבת ומראות של אמהות הצווחות על ילדיהן, אבות הגוררים ילד בוכה בבגדיו או בזרועו, שנדמה שתיכף היא נתלשת ממקומה, הם מחזות שכיחים לא רק בפרטיות הביתית אלא גם במקומות ציבוריים.

אף פעם לא מאוחר מדי - כך תשיגו סמכות הורית  ב-10 צעדים:

• פרק 1: די לזרום עם הילד: בונים סמכות הורית ב-10 צעדים
• פרק 2: איך יודעים שלא דרשנו יותר מדי?
• פרק 3: לא מציגים אחדות מול הילדים? הם ינצלו אתכם
• פרק 4: תפסיקו להסביר ותתחילו לעשות
• פרק 5: הילד עקשן? זה בגללכם  
  

פרק 6: מתי שימוש בכוח הוא לגיטימי?

פרק 7: איך להתמודד עם התפרצויות זעם?

פרק 8: מה הסוד בהצבת גבולות לילדים?

פרק 9: לעשות שימוש יעיל בחיזוקים חיוביים  

פרק 10: מה הסוד של ענישה נכונה?

מובן שהתנהגויות הוריות מהסוג המתואר לעיל אינן מעידות כלל וכלל על היעדרן של האהבה או המסירות הרבה שהורה כזה חש כלפי ילדו, אך הן כן מעידות על חוסר אונים, על חוסר ידע ועל הבנה קלוקלת של תפקידו כהורה.

כמו כן, חסרה המודעות להשפעה המזיקה של יחס בוטה זה על התפתחותו הרגשית של הילד. הנזק בחלקו סמוי ובחלקו ניכר לעין: ילד שגדל באקלים של חוסר כבוד סופג זאת לתוך נפשו ומתרגל לכך. כשייצא אל העולם הגדול ויפגוש התנהגות מזלזלת או אלימה כלפיו - הוא עלול להסכים לה, ולו רק משום שהוא רגיל שכך מתייחסים אליו במשפחתו. האפשרות ההפוכה היא שילד כזה עלול לחקות את ההתנהגויות המזיקות שהוא סופג מהוריו ולהפנות אותן בהמשך כלפי חבריו, כלפי דמויות סמכותיות שיפגוש בחייו, ובעתיד הרחוק יותר - הוא עלול לנהוג כך עם ילדיו שלו.

הבריון של הגן

שמו של נועם בן השלוש לא באמת הולם אותו בשנה האחרונה: יותר מדי מקרי אלימות מצדו כלפי ילדי הגן הפכו אותו ל"בריון" של הגן. ילדי הגן סובלים, הוריהם מתמלאים רגשות טינה כלפי הזאטוט ה'מכפכף' ונושך את ילדיהם והגננת על סף יאוש. הוריו חסרי האונים מגיעים לייעוץ, ובתהליך של הדרכת הורים אנחנו מנסים להבין מדוע ילד כל כך חמוד, מבית אוהב וחם, מתנהג באופן כה אגרסיבי.

באחת הפגישות מתחילה להתחוור הסיבה. האבא, שבתום לב מאמין שכך הוא מחנך את בנו האהוב, מספר כיצד הוא נוהג כשנועם משתטח על הרצפה בבית באחת מהתפרצויות-הזעם ('טאנטרום') שלו: "אני מראה לו שהוא לא ישיג כלום בדרך הזו. ובשביל שיבין כמה ההתנהגות שלו מגוחכת אני נשכב עליו ומחקה את הבכי שלו ואת הנפות הידיים שלו...".

בואו לא נתחסד או נזדעזע מהמתואר. האמינו לי - זהו אב נורמטיבי לחלוטין, אוהב ומסור. לכאורה, הוא אינו אב אלים ואינו מכה את בנו. הבעיה היא שאינו מודע למחיר של מעשהו המלגלג והוא באמת חושב שזו דרך לגיטימית לחנך בה את בנו. "הדרך שלי בהחלט עוזרת, עובדה שהוא כבר הרבה פחות מתפרץ ככה בבית", אומר האב להגנתו.

הסברים על הפגיעה הרגשית בנועם ועל הנזק שדרך חינוך שכזו גובה מנועם - שמחקה ומבטא בהתנהגותו הבריונית בגן את מה שספג בבית - עדיין אינם משכנעים את האב שזו אינה דרך חינוכית ראויה. "אם כך, אם זו דרך חינוכית כל כך מוצלחת לדעתך - מדוע אינך נוהג כך גם כשנועם משתטח על הרצפה באמצע הקניון?", אני מאתגרת את חשיבתו של האב. "ובכלל, אם זו דרך חינוכית כל כך מוצלחת - אולי כדאי שתמליץ לגננת של נועם שגם היא תנהג איתו כך בגן?". האבא מחייך כמי שנתפס בקלקלתו. הוא ניחן בתבונת הלב הנדרשת כדי להסכים שהתנהלותו זו שגויה ושעליו לחדול ממנה.

זקוק לעידוד - אבל חוטף על הראש

צלצול ובעקבותיו פרץ של תלמידים יוצא משער בית הספר השכונתי. תלמידת כיתה א', המגלגלת אחריה ילקוט ענק, צועדת בדרכה הביתה לצד אמה. כלב קטן שעובר לידן מבהיל את הילדה, היא מנסה לחמוק ממנו, רגליה כושלות והיא משתטחת על אבני המדרכה המחוספסות ונחבלת. אמנם מרפקיה בולמים את הנפילה אך במחיר ספיגת מכה קולנית וכואבת מאוד.

הילדה פורצת בבכי מר, מהכאב, מהבהלה, מהמבוכה שבנפילה. אימה פונה לעברה ומתחילה להעיר-להטיף לה בקול רם ומנוכר: "מה יש לך? מה את פוחדת מכלב כזה קטן? נו, קומי, קומי כבר!", היא מאיצה בה, תוך שהיא פונה להמשיך ללכת כשהילדה הדואבת והדומעת צולעת בעקבותיה. אני מתבוננת בהן מתרחקות, מנסה לעכל את המחזה.

מספר ימים אחר כך אני עדה לאירוע נוסף: אב צועד בבוקר עם שני בניו לכיוון בניין החטיבה הצעירה כשהילדים משתרכים מאחוריו, משחקים זה עם זה. האבא שקוע בשיחת טלפון. לפתע מועד האח הצעיר על שולי מכנסיו הארוכים מדי ונופל אפיים ארצה תוך שהוא מתחיל להיאנח ולדמוע. האבא מסתובב, עדיין שקוע בשיחת הטלפון, ניגש אל ילדיו כשעל פניו הבעת קוצר רוח, גוער באח המבוגר מביניהם (כנראה האב יצא מנקודת הנחה שהוא זה שגרם לאחיו למעוד), אוחז בזרועו של הצעיר ומושך אותו לעמידה, נותן לו "פליק" קטן על פניו (כן, כן) ונוזף בו על שליכלך את בגדיו. בסיום ה"התערבות החינוכית" חוזר האב ושוקע מחדש בשיחת הטלפון.

מדובר באותם מצבים שכיחים לאורך היום בהם הילד גורם, שלא בכוונה, לסוג של תקלה או נזק: נופל, מפיל, שובר, מקלקל, שופך, מלכלך וכדומה. על פי רוב הנזק נגרם משום שהילד עדיין לא שולט כהלכה במיומנות הנדרשת. למרות שאי מיומנותו היא הסיבה לתוצאה הלא מוצלחת של מעשיו - הוריו כועסים עליו כאילו גרם לכך בכוונה, בזדון, כאילו עשה זאת 'דווקא' על מנת להכעיסם.

ניתן להבין את התיסכול שהורה חש במצב כזה (שהרי הוא זה שעליו נופל על פי רוב התפקיד להרגיע, לנחם, לנקות, לתקן, לסדר וכו') - אך אי אפשר להסכים עם כך שהוא פורק את תיסכולו על הילד. ברגעים אלו, בהם ממילא הילד חש 'שלימזל' וזקוק להכלה ולעידוד, דווקא אז הוא 'חוטף על הראש' ונותר פגוע, מבויש ומושפל.

הורים, קחו אחריות!

ישנם מקרים בהם מוצדק לחלוטין שהתיסכול של ההורה יהיה מופנה אך ורק כלפי עצמו: אלו המקרים בהם ההורה היה צריך

למנוע מהילד את המעשה ולא מנע, או שהיה צריך להשגיח ולא השגיח. דוגמאות לא חסרות, אך אסתפק באחת: הזאטוט ("אני לבד! אני לבד!") שמנסה למזוג מהקנקן הכבד לכוס ומפיל/שופך ומלכלך. "אוווףףף! תראה מה עשית! אמרתי לך שזה מה שיקרה!" - ההורה הזועף טוען להגנתו, ולא שם לב שבכך הוא מפנה את האצבע המאשימה כלפי עצמו, שהרי מדבריו עולה שהוא צפה את ההתרחשות הלא רצויה.

אם כך - אם באמת חשש שיקרה מה שאכן קרה - לפניו שתי אפשרויות: או מלכתחילה למנוע את הילד ממעשיו או, לחילופין, מכיוון שאיפשר את המעשה - להשלים באצילות עם התאונה שהתרחשה באחריותו! לא סביר שההורה גם לא מונע את התאונה המועדת להתרחש וגם מגיב כלפי הילד בכעס שאינו במקומו כלל וכלל. במידה וההורה לא הפעיל שיקול דעת בזמן ולא מנע, לכל הפחות עליו לשאת באחריות על כך ולא לכלות את זעמו בילד.

הכותבת היא יועצת חינוכית-התפתחותית M.A, עוסקת בהדרכת הורים, טיפול CBT ואימון. מחברת הספר "הורות מובילה - בניית סמכות הורית בגיל הרך ". לעמוד הפייסבוק של דפנה לחצו כאן