דויד ברוזה נפרד מפאקו דה לוסיה: "חלק מהנשמה של כל מאזין"

אחרי כשבע שנים במדריד, ועוד לא מלאו לי תשע-עשרה, חזרתי ארצה לשרת בצבא. הרבה לא הבאתי איתי משם, למעט גיטרה ספרדית ושלושה אלבומים של מוזיקה שיזכירו לי את הארץ שהשארתי מאחור. שניים מאותם אלבומים היו של גדול אמני הגיטרה-פלמנקו שהעולם ידע. זו היתה המוזיקה של פאקו דה לוסיה.

האלבומים מילאו בחיי את החלל שיצר המרחק. הצלילים העמוקים של לחניו, הקלילות שבפריטה המהפנטת של אצבעותיו, הפיקו בי אושר שלא ידע גבולות. במשך שעות ביום, ובמשך שנים, כאשר אני יושב ומנגן, מתאמן ללא סוף באופק - האמונה וההשראה מגיעות מאותה דמות מופלאה שהפיחה רוח חיים מחודשת בעולם הפלמנקו.

את פאקו דה לוסיה יצא לי לפגוש רק פעם אחת. זה קרה במסגרת פסטיבל התמר בים המלח. ישבנו מאחורי הקלעים והתאמנו, כל אחד בפינה שלו. לא יכולתי שלא להציץ לעברו,

ולנסות ללמוד משהו חדש. נשארתי קפוא במקומי ולא שמתי לב שנראיתי ממש מאובן. אני לא יודע כמה זמן עבר, אבל התעוררתי מההיפנוט לשמע צחוק מתגלגל מהכיוון שלו. קפצתי ממקומי כאילו עקץ אותי עקרב. פאקו עמד מולי, כולו מבסוט, והוא צועק לי: "מחכים לך על הבמה, מאסטרו!".

את פאקו לא היה צורך לפגוש. הוא היה חלק בלתי נפרד מהנשמה של כל מי שאי פעם האזין לו, כל מי שאי פעם ראה אותו מופיע. פאקו דה לוסיה המציא גישה חדשה לניגון בגיטרה. הוא למעשה שינה את הגישה הטהורה של עולם הפלמנקו, פתח את אופקיה וחיבר את העולם הקסום והסגור הזה אל הג'אז והקלאסי, אל הפופ והרוק. הוא חדר אל כל פינה בנוף התרבותי שלי ושלנו. מותו הפתאומי מותיר חלל עצום. יהי זכרו ברוך.

Vaya con dios nuestro angel de la guitarra, el Rey del Flamenco el alma de la cultura de España