"טום הנקס סלל לאנשים כמוני את הדרך"

אמנם הוא מחזיק ברזומה שמורכב בעיקר מקומדיות וסרטי בלוקבאסטר, אבל אורלנדו ג'ונס לא מתקשה לעבור לדרמות טלוויזיונית - בתנאי שיגידו לו מראש איך הן נגמרות. "לעולם לא אוכל לעשות משהו כמו 'אבודים'", הוא מתוודה בראיון על "סליפי הולו", דרמת המתח החדשה בכיכובו שעולה השבוע גם בישראל (שבת, 19:45, yes Action HD ו-yes VOD). "זה קשה לי, כי כשאני עושה טלוויזיה או אפילו ממליץ על סדרה, אני אוהב לדעת מה אני נותן לך, מהי בניית הדמות, מאיפה היא באה ולאן היא מגיעה. בשבילי זה חשוב".

אחרי סרטים כמו "דאבל טייק", "אויבים קרובים" ו"שוליית הערפד", הוא מתנסה כעת בהפקה אפלה יותר ושונה ממה שעשה בעבר. "תמיד רציתי להיות אמן, כזה שמנסה לעשות דברים שונים", הוא אומר, "לא אכפת לי מהי המדיה, כל עוד התסריט מעניין אותי".

"סליפי הולו". סיפור עם פוטנציאל

איך עניינו אותך בתסריט של סליפי הולו?

"קודם כל הגעתי למקום שבו מציעים לי תפקידים, שזה ממש נחמד. אבל בתכלס, כל הצעה נשמעת אותו בולשיט: 'זה שונה, זה משהו שעוד לא היה בטלוויזיה, השחקן שמשחק את הרע עשה את זה ואת זה'. אז אני קורא את הפיילוט בלי לדעת מי מעורב, או כל מיני הסברים ותוספות אחרות. אפילו לא נותן שיסבירו לי את הרעיון. אני קורא את התסריט ואם אני מרגיש שאני נשאב, אז זאת התחלה טובה. הסיפור נראה מלא פוטנציאל, העולם הזה נראה כל כך מעניין, והדמויות הכתובות שם נשמעות כאילו חשבו על כל אחת לעומק. היוצרים ידעו כל כך הרבה על הדמויות - בניגוד למה שקורה עם סדרות אחרות. הזדמנות לעשות תפקיד כזה לא קורית הרבה בקולנוע, ובטח שלא בטלוויזיה".

אתה רואה הרבה טלוויזיה?

"כן, כמו שהרבה שחקני כדורסל רואים משחקים אחרים. חשוב לי לראות איזה דברים טובים אנשים אחרים עושים. פעם שחקני קולנוע היו מאד סנובים לגבי הטלוויזיה, אבל בתקופה האחרונה הרעיון הזה נעלם. היום מגוון של הסדרות האיכותיות שמופקות היטב כל כך רחב, ודווקא מגוון סרטי הקולנוע הולך ומצטמצם. היום זה הפך להיות אחד משלושה סוגים: סרטי המשך, סרטי בלוקבאקסטר או סרטים לילדים".

עריפת הראשים הפכה לבדיחה על הסט

ג'ונס, 45, החל את הקריירה ההוליוודית שלו דווקא ככותב, כשהצטרף ב-1987 לשורת הכותבים של קומדיית המצבים של רשת NBC "עולם אחר" (עם מריסה טומיי, ליסה בונט וג'יידה פינקט - טרם נישאה לוויל סמית). לאחר מכן עבר להנחיית סדרה מוזיקלית בפוקס, ומשם לקאסט של "מאד טי.וי", שביססה את מעמדו בקומדיה. "לפעמים יש חותם על שחקנים שעושים הרבה קומדיה", הוא אומר, "אבל קח את טום הנקס למשל, הוא הלך מ-'Bosom Buddies' (קומדיית מצבים מתחילת שנות ה-80 - י.ד). ל"הדרך לפרדישן" וכל הדברים המעולים האחרים שהוא עשה. אני חושב שאנשים כמוהו ועוד טובים אחרים סללו את הדרך לשחקנים שעושים מגוון רחב של תפקידים - גם קומדיה וגם דרמה".

"סליפי הולו" היא אינטרפטציה חדשה ומודרנית לספרו של וושינגטון אירווינג "האגדה על סליפי הולו". השוטרת אביגיל מילס (ניקול בהרי), חוברת לאיכבוד קריין (טום מיסון) במלחמתו נגד פרש ללא ראש - אחד מארבעת פרשי האפוקליפסה - שקם לתחייה ומטיל את אימתו על העיירה השלווה. ג'ונס מגלם את קפטן אירווינג, ראש מחלקת המשטרה של סליפי הולו (השייכת לפי הסדרה למדינת ניו יורק), שמטיל בתחילה ספק במעשיהם של מילס וקריין.

אורלנדו ג'ונס. לא רוצה לשחק בסדרות כמו "אבודים"

בסוף שנות ה-90 ביים טים ברטון סרט המבוסס גם הוא על האגדה הידועה, אך ג'ונס מבהיר שיש לעשות הפרדה בין השניים. "זה אלמנט אחר, עולם אחר וסיפור אחר", הוא אומר, "הסיפור שלנו מדלג בין שני עולמות - וזה שונה. טים ברטון לא שם את האתגר הזה על השולחן, של לספר את הסיפור מנקודת מבט של החיים היום. וכמובן שהוא לא מדבר על ההיסטוריה האמריקנית בצורה הזאת. אבל הסטייל והטון דומים - יש בהם את היופי הזה, את המפחיד והאפל. גם הדמויות שהן מאוד ספציפיות ומוזרות".

"אני חושב שהקשר של הסיפור להיסטוריה של אמריקה בהחלט מעניין ומחבר את האנשים. מה שוושינגטון (אירווינג) כתב, לא רק על סליפי הולו - גם הכתבים האחרים שלו,  לא היה בדיוק פוליטי, אבל בשביל זמנו הוא בהחלט דיבר על דברים שאחרים חשבו שהם שנויים במחלוקת או אפילו תאוריות קונספירציה. אז לעשות תוכנית שמדברת על התקופה הזאת זה די מרגש, כי אתה מתבונן בצד הזה של ההיסטוריה ובוחן אותו בצורה די מגניבה - מישהו שנלחם בשביל שהמדינה הזאת תתקיים, מתעורר 230 שנה אחר כך כדי לראות מה נהיה. זה משהו שלא בהכרח רואים בערוצי הטלוויזיה המסחריים. זה מוזר. ואני חושב שגם רמת ההפקה היא כמו בלוקבאסטר, זה חשוב. הסטים שם פשוט מדהימים".

"רק שתדע שלן וייסמן (מיוצרי הסדרה, במאי ומפיק בלוקבאסטרים כמו "מת לחיות 5", "זיכרון גורלי" – י.ד.) ויתר על 'The Mummy' בגלל 'סליפי הולו'. בחיים לא שמעתי על במאי שאמר לא לסרט קולנוע של 100 מיליון דולר בגלל שהוא היה כל כך מחויב לעולם ולסיפור של הסדרה. הוא כל הזמן בחדר הכותבים. הוא מצלם חלק מהדברים בעצמו, הוא כל כך מעורב בכל אלמנט בהפקה הזאת, אפילו באיפור. בחיים לא ראיתי דבר כזה בטלוויזיה".

אז בסדרה אין גבולות.

"יש גבולות בהחלט, אבל בוא נגיד שהכוונה היא לא להיות תוכנית אימה. הרעיון הוא לקחת את הצופה למסע פנטזיה, ולגרום לו לחשוב שהוא צופה בסרט בלוקבאסטר".

קשה להתעלם מכמות הראשים הנערפים בסדרה, וג'ונס מספר שהנושא אפילו הפך לבדיחה על הסט. "אחד הדברים המוזרים זה הסצנות עם הראש", הוא אומר, "זה מוזר להיכנס לסט וכל מה שיש שם זה ראש. נכנסתי לסצנה של בר, שדרך אגב צולמה באותו בר של הסרט 'קטיפה כחולה', והיה שם ראש על השולחן. בהתחלה חשבתי שזה סתם מזויף, ואז הבחור פותח עיניים ואומר 'בוקר טוב'. נקרעתי מצחוק. כל האביזרים של ההפקה בהחלט נראים אמיתיים. פעם הושבתי גופה בלי ראש בשירותים של הטריילר של טום מיסון. זה היה מעולה".