"סטודיו למשחק": אל תחמיצו
מריל סטריפ רוקדת סטפס, דאסטין הופמן מתייסר, הקהל הנרגש מפגיז בשאלות והמנחה - יש לו כרטיסיות כחולות ומניירות גדולות. התוכנית "סטודיו למשחק" חוגגת 250 פרקים, ואריאנה מלמד מנסה לפענח את סוד הקסם
האורח הראשון של התוכנית, בשנת 1994, היה פול ניומן – ובכך היא הציבה את סימן ההיכר שלה: רק שחקנים או יוצרי קולנוע וטלוויזיה שהם אלים למחצה. יותר מ-80 זוכי אוסקר כבר התראיינו, ואף אחד לא התלונן מעולם על המבנה הקבוע והמוכתב מראש של התוכנית.
ליפטון מוכר לרוב מרואייניו לא רק כמנחה של התוכנית, אלא גם כמי שהיה בין מקימי הסטודיו למשחק, שהוא בכלל בית ספר לאמנויות הבמה בניו יורק, כיום חלק מאוניברסיטת פייס. והנה טריק נאה ראשון: ליפטון יושב שם כמי שמזמין את המרואיין שלו לאודישן. בחוויה הזאת צופים סטודנטים נלהבים של בית הספר, שיכולים לנגוע בתהילה ובזוהר בפעמיים: ראשית מעצם הנוכחות שלהם באותו חדר עם אל פאצ'ינו או ג'ין הקמן או בט מידלר או מריל סטריפ, ושנית – מפני שמותר לשאול אותם שאלות והם מחויבים לענות. זה לא קורה בשום מקום אחר, ודאי לא בהצהרות לעיתונות ששחקנים מספקים באמצעות יח"צנים או בראיונות לקידום מכירות של פרויקט חדש.
זה יכול להיות קונאן אוברייאן או ג'ק ניקולסון, הטיפוסים המוחצנים ביותר ביקום, וזה יכול להיות מיקי רורק או מריל סטריפ, רק שתי דוגמאות למצעד המופנמים שעלו על הבמה של ליפטון, ולבסוף העניקו לו חומרים שלא חלמו עליהם. הוא שולט ביד רמה בחומרים הביוגרפיים שאספו עבורו תחקירנים חרוצים, והכל נמצא בכרטיסיות המקודשות - שכבר הפכו בעצמן לסוג של קאלט. הערב תוכלו לראות מקבץ של שחקנים שניסו להעיף אותן, אבל ליפטון, בקפדנות של ג'נטלמן מן האלף הקודם, לא הרשה להם, אם כי ברור לגמרי שבהיותו מלך האימפרוביזציות ושולף התשובות הכי שנונות על המסך, קשה מאוד יהיה להתקיל אותו.
החומר המרגש ביותר בטלוויזיה הוא הדמעה הציבורית, רצוי של מישהו מורם מעם – והתחקירנים יודעים ללחוץ היטב על הבלוטה: אחד הממצאים המעניינים לאורכה של התוכנית הוא, ששחקנים רבים איבדו אב או אם בילדות או שחוו טראומה של נטישה או גירושין מכוערים במיוחד בטרם עמדו על דעתם וידעו להתנועע לבד בעולם. האם לעד נגזר עליהם לחפש לעצמם זהות בתוך הדמויות שהם מגלמים, או שזה סתם כישרון, מתנת אלוה בלתי מובנת? שוב ושוב עולות השאלות האלו, שהן מן המסקרנות ביותר כשדנים בטבע האדם – ושוב ושוב מוזמנים המרואיינים להיזכר בטראומה ולייבב קצת.
וזה עובד נפלא בקלוז אפ. ג'ין הקמן, הקשוח שבקשוחים, מפסיק ראיון כדי להתייפח. דאסטין הופמן, האיש הכי משופשף בתעשייה, מליט את פניו בהבעה אותנטית של ייסורים, קרוב קרוב למצלמה. איך אפשר שלא לצפות.
ג'יימס ליפטון ממשיך ומותח את גבולות הרצון והיכולת של מרואייניו: לעתים קרובות הוא מבקש מהם לרקוד. רובין ויליאמס בטירופו החינני מייד משלח רגליים לכל עבר, אבל לנסות להוציא מחול פתאומי ממריל סטריפ המופנמת? ובכן, ליפטון יכול - והיא מפליאה בקטע סטפס מסובך במיוחד.
הם צוחקים ובוכים ומגלים סודות קטנים ומתגלים באנושיותם, כאילו באמת שכנו בטווח נגיעה מן הצופים באולם וגם בבית. ברור שזו אשליה, אך כדי להגביר אותה ליפטון נוקט בעוד טריק נאה: השאלון. כן, כן, ההוא של יאיר לפיד? מועתק מליפטון, שהעתיק מברנאר פיבו הצרפתי ומקפיד בכל תוכנית לתת קרדיט ליוצר המקורי. איזו מילה אהובה עליך? איזו שנואה? מהי הקללה האהובה עליך? לו היית בעל מקצוע אחר, איזה מקצוע היית בוחר? ולבסוף, אם יש גן עדן, מה תאמר לאלוהים כשתגיע לשעריו? אם מתבוננים בהן כך, ברצף, השאלות נדמות בנאליות לגמרי. בפיו של המנחה האגדי, שכל הברה שלו היא מופת לדיקציה עילית, שכל הבעה שלו היא פרי נסיון של 70 שנה במשחק, הכל מקבל נופך דרמטי נאה של חשיבות יתרה, והכל חגיגי ואלגנטי לעילא.
ולבסוף מגיעות הקושיות מן הקהל. סטודנטים עם עיניים בורקות שואלים שוב ושוב איך נכנסים לתפקיד ואיך לומדים אותו ומה עושים כדי להצליח, ושוב ושוב ייענו שצריך לעבוד קשה אבל יש, כך מודים כולם, אלמנט של מזל. 250 תוכניות, תהילה מקיר לקיר – והמון מפורסמים נאספים, על פי החלטת הצופים, להשתתף בנשף שליפטון אירגן לעצמו ולמרואיינים שלו. מלא דמעות, צחוק ורגעי קסם. אל תחמיצו.
