כריס רוק: "פעם ראשונה שאני תומך בעבדות"
"12 שנים של עבדות" עשה היסטוריה כזוכה הראשון באוסקר לסרט הטוב ביותר שנעשה על ידי במאי שחור, וכריס רוק מוצא עצמו במלכוד משעשע. ספייק לי מפרגן לסטיב מקווין. לופיטה ניונגו, לעומת זאת, מצטרפת לרשימה ארוכה של זוכות שחורות בקטגוריית שחקנית המשנה
בטקס האוסקר ה-86 שנערך לפנות בוקר (ב') בלוס אנג'לס נרשם הישג חסר תקדים. לא, אין הכוונה לשיא החדש שנשבר בטוויטר עם הסלפי של המנחה אלן דג'נרס וחבריה ההוליוודיים, אלא לזכייה של "12 שנים של עבדות" בפרס הסרט הטוב ביותר - מה שהופך את הבמאי סטיב מקווין לקולנוען השחור הראשון שמתכבד במעמד זה.
מקווין הבריטי אמנם לא זכה בפרס הבימוי (שהוענק לאלפונסו קוארון המכסיקני על "כוח משיכה"), אולם הוא הכוח המניע מאחורי הזוכה הטרי באוסקר, שכזכור עוסק במורשת העבדים האפריקנים באמריקה. על כן יש מי שרואה בסרט כפורץ דרך ומרסק דעות קדומות בהוליווד - על המסך, וגם בטקס עצמו. לצד ההישג האישי של מקווין, נהנו שניים משותפיו לדרך לכבוד גדול בדמות פסלונים מוזהבים משלהם: לופיטה ניונגו, שנבחרה לשחקנית המשנה הטובה ביותר, וג'ון רידלי, לו הוענק פרס על התסריט המעובד שכתב (והתבסס על ספרו של סולומון נורת'אפ). השניים אגב, שחורים גם הם.
על הנפיצות של הנושא אפשר היה ללמוד כבר בתחילת הטקס, כשהמנחה אלן דג'נרס הודיעה על שאמור להתרחש במהלך האירוע: "הלילה יש הרבה אפשרויות, האחת: '12 שנים של עבדות' ינצח. האפשרות השניה: כולכם גזענים". ובכן, בסופו של יום, "12 שנים של עבדות" אכן עשה זאת, והאשמות על אפליה מצד הוליווד נקברו. כזכור, אלו צצו לפני הטקס כשמקווין טען שתעשיית הסרטים האמריקנית מעדיפה סרטי שואה ונמנעת מיצירת מורשת קולנועית המבוססת על זיכרון העבדות.
למרות החגיגות, אפשר למצוא אולי רמז לטענה של קיפוח אצל ספייק לי, הבמאי האפרו-אמריקני ומבקר תמידי של האקדמיה, שמיהר להכתיר את יוצר הסרט כבמאי הטוב ביותר - תואר שהוענק בכלל לאלפונסו קוארון המכסיקני על "כוח משיכה". "אחי סטיב מקווין, הוא הבמאי הבן זונה הכי טוב עם '12 שנים של עבדות'. או שיט. זו האמת. אתם מבינים, זה בטוח", צייץ בטוויטר. אחד ממעריציו הגיב: "הפעם הבאה היא עליך! למרות שאתה לא מאמין בזה יותר, מיליארדים מאמינים בך". כריס רוק הודה: "אני לא מאמין, בפעם הראשונה בחיי אני תומך בעבדות".
בעוד שמקווין היה הבמאי הראשון אי פעם שזוכה לראות את סרטו זוכה בפרס היוקרתי מכולם, רידלי האמריקני היה הכותב השני שמתכבד בפסלון בקטגוריית התסריט המעובד.
קדם לו ג'פרי פלטשר, שקיבל פסלון מוזהב על עיבוד הספר "Push" מאת סאפיר לסרט "פרשס" בבימויו של לי דניאלס. במקרה של ניונגו, אין מדובר בחידוש. להפך: נראה כי קטגוריית שחקנית המשנה הפכה להיות אכסניה מועדפת עבור שחקניות שחורות.
למעשה, האזרח האפרו-אמריקני הראשון שזכה בפרס בתולדות האוסקר היתה השחקנית האטי מקדניאל, שנבחרה ב-1939 כשחקנית המשנה הטובה ביותר על תפקידה ב"חלף עם הרוח". מאז הצטרפו אליה וופי גולדברג על "רוח רפאים" (1990), ג'ניפר האדסון על "נערות חלומות" (2006), ולאחרונה זה כבר נהיה טרנד ברור - אוקטביה ספנסר קיבלה את הפרס לפני שנתיים על הופעתה ב"העזרה", ומו'ניק ניצחה באותה קטגוריה על תפקידה ב"פרשס" ב-2009.
לשם השוואה, לאורך השנים רק שחקנית אחת זכה בפרס היוקרתי יותר לשחקנית הראשית הטובה ביותר. היתה זו האלי ברי הזכורה לטוב מהופעתה ב"מונסטר בול" ב-2001. ומה אצל הגברים? בקטגוריית שחקני המשנה זכו לאורך השנים ארבעה בפרס הנכסף: לואיס גוסט ג'וניור ("קצין וג'נטלמן", 1982), דנזל וושינגטון ("גלורי", 1989), קובה גודינג ג'וניור ("ג'רי מגווייר", 1996) ומורגן פרימן ("מיליון דולר בייבי", 2001).
מספר זהה של זוכים אפרו-אמריקנים נרשם בתולדות קטגוריית פרס השחקן הראשי. סידני פואטייה היה בגדר חלוץ עם הפרס שקיבל על הופעתו ב"חמש נזירות וגבר אחד", כבר ב-1963.
אלו שהגיעו אחריו זכו בכבוד דומה רק בשנים האחרונות: דנזל וושינגטון על "יום אימונים מסוכן" (2001), ג'יימי פוקס על "ריי" (2004) ופורסט וויטאקר על "המלך האחרון של סקוטלנד" (2006). כוכב "12 שנים של עבדות" צ'ואיטל אג'יופור יכול היה להצטרף לחבורה מכובדת זאת, אך הקרב שלו מול מת'יו מקונוהיי ("מועדון הלקוחות של דאלאס") היה אבוד מלכתחילה.
מקווין שהיה נרגש במיוחד עם ההכרזה על זכיית סרטו בפרס הגדול מכולם, הגיב בקפיצות נמרצות מעל הבמה. "אני רוצה להודות לסיפור המדהים הזה", אמר הבמאי במחווה לסולומון נורת'אפ, העבד המשוחרר שנחטף וכתב את הספר בהשראת חוויותיו הטראומתיות בדרום האמריקני של המאה ה-19. "לכולם מגיע לא רק לשרוד, אלא גם לחיות. זו המורשת הכי חשובה של נורת'אפ".
לפנייה לכתב/ת 
