האקדמיה אמריקנית, האוסקרים זרים
טקס האוסקר, שאמור לייצג את מיטב היצירה של תעשיית הסרטים האמריקנית, לא ממש עשה חסד עם הקולנוענים המקומיים. 16 מתוך 24 הפרסים הלכו לזרים - ביניהם בריטים, מכסיקנים, אוסטרלים, קנייתית וישראלי. וזה בלי קשר לקטגוריית הסרט הזר. חלום אמריקאי או סיוט?
האקדמיה האמריקנית לקולנוע אמרה את דברה: פרס האוסקר לסרט הטוב ביותר הלך ל"12 שנים של עבדות" הבריטי, פרס הבימוי לאלפונסו קוארון המכסיקני, פרס השחקנית לקייט בלנשט האוסטרלית, פרס שחקנית המשנה ללופיטה ניונגו הקנייתית, וזה עוד בלי שהגענו לקטגוריית הסרט הזר. השנה, יותר מתמיד, נראה כי האקדמיה - שהיא כזכור אמריקנית - העדיפה את המועמדים הזרים על פני אלו המקומיים. ביניהם אגב, גם ישראלי.
במהלך טקס האוסקר ה-86, הוענקו פרסים ב-24 קטגוריות שונות בסך הכל. בסיכומו של דבר מסתבר כי יותר מחצי מהם - 16 ליתר דיוק - הוענקו ליוצרים שאינם אמריקנים (גם אם חלקם מתגוררים כיום בארצות הברית, אליה עברו לצורך קידום ענייניהם המקצועיים). בעבר היו אלה הבריטים שהשתרבבו ללב התעשייה וזכו גם לפרסים על הישגיהם, אולם בטקס הנוכחי היו שם כאמור נציגים מכל היבשות עלי כדור הארץ - אירופה, אוקיאניה, אפריקה, ואסיה. יותר ויותר זרים, פחות אמריקנים.
הבמאי המכסיקני קוארון הוביל את סדרת הזכיות של "כוח משיכה" (שגם הוא הפקה בריטית באופן רשמי), אשר עמד על שבעה אוסקרים בסך הכל. רובם ככולם אינם אזרחים אמריקניים. הצלם עמנואל לובוצקי הוא בן ארצו של הבמאי. העורך מארק סאנגר, עורך הסאונד גלן פרימנטל והמלחין סטיבן פרייס הם בריטים, וכך גם אנשי האפקטים הוויזואלים. צוות המיקס סאונד מכיל אנשי מקצוע בריטים ואפילו אחד ישראלי בשם ניב אדירי.
לצד זכייתה של בלנשט בפרס השחקנית הראשית על תפקידה ב"יסמין הכחולה" של וודי אלן, היתה לאוסטרליה נציגות מכובדת נוספת בדמות קתרין מרטין, אשר היתה אמונה על הפן העיצובי של "גטסבי הגדול" של באז לורמן. מן הטקס היא יצאה עם שני פסלונים - אחד על תרומתה כמעצבת התלבושות של הסרט התקופתי, ואחד על עיצוב התפאורה.
דומיננטיות חסרת תקדים לאירופה נרשמה בקטגוריית הסרטים הקצרים - מה שלא מעיד על עושר יצירתי בזירה האמריקנית. בפרס לסרט הקצר הטוב ביותר זכה "הליום" של אנדרס וולטר וקים מגנוסון מדנמרק. בפרס לסרט האנימציה הקצר זכה "מר הובלוט" של לורן וויץ ואלכסדר אספיגרס הצרפתים. בפרס הסרט הדוקומנטרי הקצר זכה "The Lady in Number 6: Music Saved My Life" של מלקולם קלארק הבריטי.
הזכייה של מקווין ו"12 שנים של עבדות" השלימה ערב נהדר עבור הבריטים באוסקר, שמביאים הביתה ניצחונות בשבע קטגוריות (הסרט הטוב ביותר, הדוקו הקצר, פסקול, עריכה, עריכת סאונד, מיקס סאונד, אפקטים). ניונגו לעומת זאת הביאה אוסקר ראשון בתולדות קניה כשנבחרה לשחקנית המשנה הטובה (לו ברחאד עבדי הסומלי היה זוכה בפרס בקטגוריה המקבילה לגברים, היו השניים מביאים ליבשת השחורה שני פסלונים מוזהבים).
וכמובן, שלא נשכח את האוסקר הזר, שבו זכה פאולו סורנטינו האיטלקי על סרטו "יפה לנצח". ומה נשאר לאמריקנים? שמונה פרסים בסך הכל - שלושה מהם לנציגי "מועדון הלקוחות של דאלאס" (שהבמאי שלהם ז'אן מארק ואלה הוא קנדי - just saying). אדריותה לי ורובין מת'יוס שזכו בפרס האיפור, וכמובן מת'יו מקונוהיי וג'ארד לטו ששמרו על הכבוד המקומי עם נצחונות בפרס השחקן הראשי ושחקן המשנה.
גם התסריטאים ג'ון רידלי (זוכה על תסריט מעובד ב"12 שנים של עבדות") וספייק ג'ונז (זוכה על תסריט מקורי ב"היא") משתייכים לקהילת הקולנוע האמריקנית, וכך גם הדוקומנטריסט מורגן נוויל (זוכה פרס הסרט התיעודי "Twenty Feet from Stardom"), וגם היוצרים כריס באק וג'ניפר לי (שזכו בקטגוריית סרט האנימציה על "לשבור את הקרח", שסיפק לארצות הברית פרס נוסף אחרון: רוברט לופז וקריסטן אנדרסון-לופז שמבצעים את "Let It Go", שיר הנושא שלו).
אז זה מה שיש לאקדמיה האמריקנית להציע? זה המקסימום שמרטין סקורסזה, אלכסנדר פיין ודיוויד או. ראסל יכולים לעשות? זה נראה כמו חלום אמריקאי. וכמו הסרט ההוא, גם היוצרים המקומיים לא יוצאים טוב מהטקס הזה.
