"המכונה לייצור ספרדים": פורטוגל כואבת מדי
ספרו של הסופר הפורטוגלי ולטר הוגו מאי, מטפל באופן ישיר במחלותיה של החברה, בזיקנה ובנקודות החולשה של ארצו. התוצאה: קריאה מכאיבה ומתישה, שמציפה רגשנות יתרה במקום רגש מדויק
ישנם ספרים שקיימת בהם סימביוזה בין סגנון הכתיבה לתוכן הסיפור ולתמות המוצגות בו. דוגמא לכך היא הספר "המכונה לייצור ספרדים" שכתב הסופר הפורטוגלי ולטר הוגו מאי, הנחשב לאחד הבולטים מבין סופרי הדור החדש של פורטוגל.
בספרו הוא עוסק בישירות ומתוך פיכחון בחוליי החברה הפורטוגלית ובמהלכים הלאומיים הקלוקלים, ועושה זאת תוך התמקדות בתיאור סיפורו של אנטוניו סילבה בן ה-84, שלאחר מותה של אשתו האהובה שוכן על ידי בתו (ובנו, שעקר מפורטוגל ואף לא הגיע ללוויית אמו), בבית האבות "הגיל השמח". סיפורו הפרטי העגום של סילבה, הכולל אינספור אבחנות ותובנות הנוגעות לזיקנה, לבדידות ולמשפחה, מובא תוך הקשרים חברתיים רחבים.
ספרו של ולטר הוגו מאי הוא ספר כבד. כבד במובן זה שהוא נושא את קוראיו יחד אתו מטה, מקשה עליהם להתרומם לעבר קתרזיס נחשק, ולמצוא נקודות אחיזה שתרומם את הנפש. הוא כבד גם משום שקורותיו של סילבה, גיבור הספר, הם עגמומיים קשים ומדכדכים. הסופר העניק לגיבורו תודעה חדה ולב שבור, והשילוב הזה מוביל את הסיפור, שנמסר בגוף ראשון ומתאר את המצוקות של הגיבור, את פחדיו, את תובנותיו הקשות מנשוא, ואת לכתו אל עבר סוף חייו.
אולם לא מדובר בפרוזה בהירה, מושחזת ומצומצמת כמו למשל זו שהציג של אסקילדסן בספרו "רשימותיו האחרונות של תומס פ. למען הכלל". להפך, מאי מפרט באריכות מייגעת את ההתרחשויות והמחשבות; הוא מוליך את הקוראים בצעדים קטנים, אט-אט, אל עבר תהום הנשייה, וכמו מבקש להטמיע אותם בהוויה המפורקת של סילבה, מתוך הזדהות מוחלטת עם האנטי-גיבור האומלל.
כדי להשיג את מטרתו, מאי מוסר את הסיפור מנקודת מבטו ותודעתו של סילבה, ובכך יוצר זווית ראיה מרכזית אחת. נקודת המוצא של הגיבור היא טרגית (אובדן אשתו האהובה), ואילו השלב הבא הוא אובדן ביתו ושגרת חייו. עוצמת השינויים הדראסטיים הללו מתגברת נוכח הזעם שנובע מתחושת הנטישה של בתו אותו בבית האבות. כך גם הקורה בבית האבות נמסר מהיותו של סילבה נתון במצב רגשי רעוע, כשהוא מבוהל, חושש ועצוב.
אין אור בקצה המנהרה
במהלך שהותו בבית האבות הוא קושר קשרים עם הנוכחים ומתאר את שגרת יומם, אך אף על פי שישנם גם אלמנטים חיוביים (או בעלי פן חיובי כלשהו) בשהות זו - שיחות או התרחשויות משעשעות ומעניינות - הנימה הכללית היא של חשבון נפש וכאב. מאי בוחר להישיר מבט די אמיץ אל השבר שבחייו של הגיבור ושל רבים אחרים בני גילו, ואינו חוסך על כך ביקורת. הזעם והכאב יוצרים תחושת הזדהות אצל הקוראים, אך אלו צריכים להיות קוראים המוכנים לצאת למסע שהאור בו כמעט ולא קיים, והסבל רב.
הערכתי לסופר על כך שלא ביקש להסוות את הקשיים והמצוקות, נתקלה במחסום בגלל האופן שבו הוא בוחר למסור את הסיפור. כאמור, מאי מרבה בפירוט והטקסט נמסר לרוב בשצף שכמעט ואינו מאפשר לעצור ולהשתהות. אמת, הקוראים יכולים לעצור כשירצו ולהרהר בכתוב, אך הטקסט מציף נושאים רבים כל כך, תחושות קשות רבות מספור ואירועים מכמירי לב, וריבוי זה יוצר תחושה של הצפה רגשית מבולבלת מדי. דמותו של סילבה אכן מעוררת הזדהות, אך בשלב מסוים היא הופכת למאוסה במידה רבה - בעיקר בגלל הריבוי הבעייתי.
הוא כה אומלל, זועם ונבגד, עד שאיננו יכולים לתפוס ממנו את המרחק הנדרש כדי להתרשם מהיצירה הספרותית. המצב דומה, בסופו של דבר, לצפייה בכתבה טלוויזיונית מרגשת אודות אדם זקן המבצע חשבון נפש בתקופת חייו האחרונה. כך, באופן מפתיע, המורכבות הרבה הגלומה ברומן אינה מגיעה לרמת מיצוי גבוהה, והקריאה בו נותרת שטחית.
היה אולי ניתן להסתפק בכך אילולא התמקד מאי גם בתולדותיה של פורטוגל במאה ה-20 ובהקשרים בין הפרטי, לציבורי והחברתי, וביקש על ידי כך ליצור זיקה ביקורתית-פוליטית כלפי השלטון והחברה. פורטוגל היא למעשה זו שמכונה "המכונה לייצור ספרדים", שכן עצמאותה מספרד, השלטון הפאשיסטי שבה, העוני והמהלכים הפוליטיים ההרסניים, הובילו את צעירי פורטוגל לעקור ממנה, פעמים רבות דווקא לספרד. במצב הפרדוקסלי הזה עוסק מאי דרך דמותו של סילבה ודמויות אחרות וזיכרונותיהן מתקופות קודמות.
המהלך היפה שעושה סילבה בהקשר זה הוא דווקא לא הצפת הביקורת החברתית, אלא הצגת המורכבות המעניינת בין השיטיון שבו לוקים חלק מהשוהים בבית האבות (וגם לגיבור חיבור למצב עגום זה) לבין המציאות המתוארת בהווה. הפער בין הקיים למדומיין יוצר לעתים סצנות מסעירות, שמשתלבות בצורה מעניינת למדי עם ההיסטוריה של פורטוגל ועם הביקורת המופנית כלפיה, כאשר האידיאל המדומיין עמד ועומד בניגוד למציאות העגומה והמאכזבת.
האכזבה היא מוטיב מרכזי ביצירה, ונדמה כי היא מובילה
במידה רבה את מהלכיו ומחשבותיו של סילבה. האכזבה ממשפחתו, ממות אשתו, מהחברה שבה הוא חיי, מהסובבים אותו, מהשלטון, מהאידיאלים הכוזבים, וכן הלאה. כמי שהאכזבה מהווה פן מהותי בחייו, סילבה מרבה בניסוחים עגמומיים, עתירי רוגז וייאוש, המעוצבים מן החוץ אל הפנים, וההפך. לעתים הוא מבקר את עצמו ולעתים את הסביבה, אולם תמיד ניכרת סביבו אותה נימה של לאות המתווכת על ידי טקסט פטפטני מדי, סתור ועמוס.
האכזבה ניכרת גם באפקט הכללי שיוצר הספר: במקום טקסט מהודק יותר, חזק ונוקב, מעניק לנו מאי טקסט רגשני בלתי נגמר ועלילה מכמירת לב שאינה מציגה בחינה מקורית של התמות בהן עוסק הספר. הוא נוגע ללב משום שעצוב לנו על סילבה, וכי חשבון נפש הוא תמיד דבר שמעורר שאלות בקרב מי שנחשף אליו, אבל כיצירה ספרותית, מאי אינו פורץ גבולות, ומשתמש במוכר, במקובל ובידוע - ומעצים אותם כדי להדגיש את המצב שבו נמצא גיבורו. ומהלך זה אינו מספק חוויה משמעותית דיה בקריאת רומן.
"המכונה לייצור ספרדים", מאת ולטר הוגו מאי. מפורטוגלית: אראלה טלנברג לרר. 247 עמ'.
