שתף קטע נבחר
 
צילום: shutterstock

שומרי האוצר של היהודים מחפשים יורש

בני משפחת בילפלד מהמבורג השאירו ב-1941 אצל חבריהם את חפציהם האישיים היקרים - ונשלחו למוות. אחרי כמעט 70 שנה החלו צאצאי הגרמנים לחפש יורשים לרכוש ששכב בביתם. "אנחנו לא אשמים, אבל חשנו אחראים במידה מסוימת", הם מספרים ל-ynet. מישהו מכיר?

במקום מבטחים בבית משפחת אולסן בהמבורג שמור סט סכו"ם מכסף. הסכינים והמזלגות האלו לא זוכים לשימוש, גם לא בידי האורחים המכובדים ביותר. אף שהסט יקר הערך נמצא ברשותם זה יותר מ-50 שנה, בני המשפחה עדיין רואים עצמם כאוצרים, שומרים זמניים של האוצר ותו לא. "זה לא שייך לנו", מסבירה בפשטות טדה אולסן, שסבה וסבתה קיבלו את החפצים למשמרת מחבריהם היהודים, משפחת בילפלד, רגע לפני שגורשו למחנה ריכוז. הם האמינו כי ישובו יום אחד לביתם, אולם חרף הראיות שכולם נספו - במשפחת אולסן ממשיכים לחכות ליום שבו אחד מקרוביהם יתייצב לתבוע את הירושה.

 

עוד סיפורים בפייסבוק שלנו

 

"לי ולאחי אין זיכרונות ממשפחת בילפלד כי הם מתו עוד לפני שנולדנו, אבל עבורנו זה תמיד היה סיפור שעבר במשפחה", מעידה טדה. "קורות הבילפלדים מאוד נגעו ללבנו, והאי ודאות שאפפה את גורלם תמיד עוררה אצלנו עניין". אמה, טראוטה, שהייתה ילדה בתקופת השואה, היא כיום האדם היחיד שעוד יכול לספר על הבילפלדים מהיכרות אישית. הוריה פתחו חנות דגים קטנה סמוך לדירתם בהמבורג, ואביה התיידד עם קורט בילפלד, שאביו ניהל את חנות האלקטרוניקה ממול.

קורט בילפלד, אשתו מריון והבת הלה ()
קורט בילפלד, אשתו מריון והבת הלה

"זה לא שייך לנו". כלי הכסף השמורים ()
"זה לא שייך לנו". כלי הכסף השמורים

טראוטה אולסן. היחידה שיכולה לספר על הבילפלדים מהיכרות אישית ()
טראוטה אולסן. היחידה שיכולה לספר על הבילפלדים מהיכרות אישית

"לפני שהנאצים עלו לשלטון, הוריי בכלל לא ידעו שהבילפלדים יהודים", מספרת טראוטה, "זה לא היה משנה בכלל. רק כשהחלה הרדיפה, הם סיפרו להורים שלי על הקשיים שלהם". הוריה של טראוטה לא הסתפקו בהפגנת אמפתיה, אלא התעקשו לסייע לחבריהם, גם במחיר סיכון חייהם. "היהודים אז התקשו לקנות מזון בחנויות רגילות כי הן לא שירתו יותר יהודים, ואילו להורים שלי הייתה האפשרות לעזור ולתת להם משהו לאכול", היא נזכרת.

 

כך קורט בילפלד ואביו אלפרד החלו לפקוד את החנות באופן תדיר, ואביה של טראוטה היה מגניב להם חבילת דגים. הבילפלדים הקפידו להסתיר את הטלאי הצהוב שעל בגדיהם וניסו לא לעורר את חשד הלקוחות האחרים, ואילו טראוטה הקטנה הוזהרה על-ידי הוריה שלא לספר לאיש על חבריהם היהודים. "סבא וסבתא שלי לקחו סיכון כי מה שהם עשו היה מנוגד לחוק כמובן", מוסיף פלמינג אולסן, אחיה של טדה, "אבל הם חשו אחריות כלפי הבילפלדים, שהיו השכנים והחברים שלהם".

 

פלמינג מדגיש כי "סבא וסבתא שלי התנגדו למשטר הנאצי, אבל לא היה דבר שהם יכלו לעשות. הם גם נאלצו להסתיר את העובדה הזו מהלקוחות ומשאר החברים שלהם. הדבר היחיד שהם הרגישו שכן ביכולתם לעשות היה לעזור לבילפלדים, בכך שדבקו בחברות איתם והאכילו אותם". לדבריו, גם הבילפלדים ניסו לגונן על חבריהם הגרמנים וקראו לסבו של פלמינג להצטרף לכל ארגון שעשוי לסייע לו לחמוק מחשד ולהסתיר את היותו אויב הנאציזם. "אף אחד מהם לא שיער עד כמה העניינים עוד יידרדרו", מודה פלמינג.

 

רצו שנשמור על החפצים "עד שיחזרו"

נקודת המפנה בהכרה שלהם בסכנות המשטר הנאצי הייתה אחרי ההתנקשות בדיפלומט הגרמני ארנסט פום ראט, שהובילה גם לפרעות "ליל הבדולח". הגסטאפו בהמבורג עצר עשרות יהודים, בהם קורט בילפלד, ושלח אותם למחנה ריכוז ליד ברלין. קורט סיפר בהמשך לחבריו כיצד הם אולצו לעמוד בשדה במשך יומיים: "אנשים צנחו כמו זבובים, החלשים בהם התמוטטו ומתו", תיאר להוריה של טראוטה. לבסוף, מסיבה שאינה ברורה, אלו ששרדו הורשו לחזור לבתיהם. "אחרי האירוע הזה הבילפלדים הפכו מאוד דרוכים", ממשיך פלמינג, "הם הבינו שהמצב בגרמניה עומד להיות קשה מאוד עבורם".

קורט בילפלד ()
קורט בילפלד

הבית בהמבורג שבו התגוררו הבילפלדים ()
הבית בהמבורג שבו התגוררו הבילפלדים

הבילפלדים אף התלבטו אם לעזוב את גרמניה. למשפחתה של מריון בילפלד, אשתו של קורט, הייתה חברת ספנות בהמבורג והם שקלו להשתמש באחת הספינות האלו כדי לברוח לבריטניה, שם גרו קרובים רחוקים שלה. "בסוף הם לא עשו זאת, בעיקר משום שלא יכלו לתאר לעצמם עד כמה הרדיפה שלהם עומדת להחמיר", מסביר פלמינג. "קורט היה חייל מעוטר שלחם למען גרמניה במלחמת העולם הראשונה, והוא הרגיש גרמני לכל דבר. כל המשפחה הרגישה ככה, הם לא רצו לעזוב".

 

אולם בנובמבר 1941 נדרשה כל משפחת בילפלד "להתפנות" - קורט ורעייתו מריון, הוריו אלפרד והלן, ובנותיו הלה בת ה-3 ומתל, תינוקת בת חצי שנה. גורלם נותר לא ידוע, עד שעשורים לאחר מכן גילתה טראוטה אולסן כי הם נשלחו למחנה ריכוז במינסק ונורו למוות שבועות אחרי שהגיעו לשם. "קורט עוד קיווה שיישלח למקום שבו יוכל לעבוד, אז הוא לקח עמו את כלי העבודה שלו", גילה פלמינג. "הם גם החליפו שמיכות עם סבא וסבתא שלי - הם נתנו להם שמיכות קיץ קלות וקיבלו בתמורה שמיכות צמר עבות וחמות, שאותן לקחו עמם".

"מעריכים שזו הייתה ירושה משפחתית" ()
"מעריכים שזו הייתה ירושה משפחתית"

מנורה מחרסינה "יקרה ביותר" ()
מנורה מחרסינה "יקרה ביותר"

דבר נוסף ביקש קורט בילפלד מחבריו הגרמנים - לשמור על החפצים היקרים ביותר שלהם עד ליום שבו יחזרו. "הוא מסר להם סט סכו"ם מכסף של 18 חלקים ומנורה מחרסינת מייסן, שנחשבת ליקרה ביותר. על הסכו"ם חרוטות האותיות HB, הסמל של משפחת בילפלד, כך שאנחנו מעריכים שמדובר בירושה משפחתית", מוסיף פלמינג. "הם לא גילו מה הסיפור מאחורי הפריטים האלו וגם לא אמרו מה לעשות איתם בהיעדרם, הם רק ביקשו מהסבים שלנו לדאוג לחפצים עד שישובו וייקחו אותם חזרה - דבר שלא קרה מעולם".

 

מחט בערימת שחת

"כשסבתא שלי מתה", ממשיכה טדה, "החפצים הועברו לביתה של אימא ומאז הם פה, ממתינים". טראוטה שלפה את הפריטים ממקום מחבואם רק כדי לחלוק עם ילדיה את קורות הבילפלדים. "אימא סיפרה לנו את כל הסיפור כשהיינו ילדים", נזכר פלמינג, "אבל למרבה הפלא חלפו עשורים בטרם עלה אצלנו הרעיון לנסות לאתר קרובי משפחה רחוקים של משפחת בילפלד, כדי שנוכל להחזיר להם את החפצים".

"אבני הנגף" שמנציחות את שם המשפחה בכניסה לבניין ()
"אבני הנגף" שמנציחות את שם המשפחה בכניסה לבניין

לדברי טדה, תקווה זו התעוררה בקרבם רק ב-2009, אחרי שהוריה נחשפו לפרויקט השטולפרשטיינה - "אבני נגף" עשויות פליז שמוטמנות בכניסה לבתים שבהם גרו יהודים ברחבי אירופה. טראוטה סיפרה לאנשי הפרויקט את סיפורם של הבילפלדים ודאגה שלוחית הנצחה כזו תוצב בכניסה לביתו של קורט ובפתח החנות של הוריו. "אני בת 82 ועדיין לעתים קרובות אני בוכה כשאני חושבת על הימים ההם", היא מודה היום.

 

בתה ממשיכה: "אמי עדיין חווה תחושות קשות לגבי התקופה ההיא, על מה שקרה לבילפלדים ועל כך שהם לא הצליחו לעזור לחברים שלהם. עד היום, זה משהו שהיא מרגישה רע לגביו. זה סיפור שעובר במשפחה שלנו ושנוגע בנו, ואנחנו שמחים שעכשיו אנחנו מנסים לעשות משהו נוסף. אולי יש סיכוי, גם אם קלוש, שנפגוש קרוב של משפחת בילפלד ונחזיר את החפצים האלו. אז נוכל לחלוק את הזיכרונות שלנו מהם ולדבר על כל מה שקרה אז".

 

עד כה ניסו בני משפחת אולסן לגייס את עזרת הקהילה היהודית בהמבורג, אך ללא הצלחה. הם גם פנו למוזיאון בית לוחמי הגטאות ולארכיון יד ושם, אולם שם ידעו לספר רק כי בני המשפחה מצאו את מותם במינסק, בהתבסס על רשימת יהודים גרמנים שנרצחו שנמצאה בארכיון הגרמני הלאומי. כעת מעוניינים במשפחה לפנות לשירות האיתור הבינלאומי שמפעיל הצלב האדום במיוחד למטרה זו.

משפחת בילפלד - אלפרד, קורט, מריון והלן ()
משפחת בילפלד - אלפרד, קורט, מריון והלן
 

"אולי נותרו עדיין קרובים רחוקים של מריון בילפלד בבריטניה, למשל", משער פלמינג. "מעולם לא ניסינו למצוא אותם כי לא ידענו מאיפה להתחיל. אנחנו מרגישים שזה כמו לחפש מחט בערמת שחת". ובכל זאת, האולסנים מסרבים לוותר: "הסיפור מושרש עמוק במשפחה שלנו. אפילו שאני ואחותי נולדנו עשורים אחרי שהבילפלדים מתו, אנחנו מרגישים איזשהו קשר אליהם".

 

"במשפחה שלי תמיד הייתה תחושה של אחריות", מעידה גם טדה. "אני, אחי ואחותי עוד לא נולדנו אז, לא השתתפנו בכל הדברים הנוראים שעשו הנאצים ואנחנו לא אשמים, אבל בגלל שאנחנו גרמנים, חשנו אחראים במידה מסוימת למה שקרה וזה החלק הקטן שלנו בניסיון לכפר על כך". טדה מבטיחה שגם אם יבוא יום ורכושה של משפחת בילפלד יוחזר לבעליו, סיפורה עדיין יועבר מדור לדור במשפחתה. "לאחותי יש שתי בנות ואמי כבר סיפרה להן על השואה ועל הבילפלדים. הבת שלי היא בת שנה כיום אבל כשהיא תגדל כמובן אני אספר לה על כך, אין ספק".

 

יש לכם מידע שעשוי לסייע בחיפוש של משפחת אולסן? כתבו ל-info_olsen@gmx.de

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
קורט בילפלד, מריון והבת הלה - שלושתם נספו
מומלצים