הרבה בשר: שירה כנגד טבח בבעלי חיים

קל לראות באנתולוגיה "למען החיים הנטבחים בכל רגע נתון", אקט מחאתי חד-משמעי כנגד השחיטה התעשייתית של בעלי החיים. זה זועק הן מהכותרת, מהעטיפה המצמררת, מפתח הדבר וממספר טקסטים, במיוחד של חן ישראל קלינמן, אולי הלוחמני ביותר מבין דפי החוברת. יתרה מכך, סביר להניח שלא מעט קוראים יראו באנתולוגיה עוד מנשר טבעוני שבא לתקוף את סגנון חייהם, מעין "מוצר משלים", למופעי הבלהה הפרובוקטיביים של גארי יורופסקי.

כמו כן, מבעד למשקפים מסוימים אפשר לראות באנתולוגיה מחווה של המון אהבה כלפי בעלי החיים, כלפי מקומם הטבעי על פני כדור הארץ, וכלפי העושר והחוכמה שהם מעניקים לנו בעצם היותם.

"למען החיים הנטבחים בכל רגע נתון" (עטיפת האנתולוגיה)

חשוב לציין, האנתולוגיה הזו, בניגוד ליורופסקי, לא נכנסת לאף צלחת, או מנסה להשתמש במדע ובפסבדו-מדע כדי להוכיח טקטיקות משיחיות כמו "כולכם חוטאים, אולי לא באשמתכם המלאה, אבל הנה, אם תהפכו טבעונים באופן מיידי, אולי כך תזכו לגאולה". כאמור, יש כמה דרכים לקרוא ולחוות את הטקסטים הללו, אבל אולי הדרך הפחות צפויה היא לראות בה כאנתולוגיה על בני אדם, לא על בעלי חיים, ועל החמלה שבנו שהלכה לאיבוד, ושל אצל חלקנו כנראה שלא היתה קיימת מלכתחילה.

ואין דבר שממחיש זאת טוב יותר מהטקסט "נוצות התפוז" של דרור בורשטיין. הוא מתבונן בציור של שארדן, "מטעמים" (וחבל שהוא לא הודפס ברזולוציה קצת יותר טובה), והטקסט הוא בעצם תרגיל מודע או שלא מודע בחמלה אנושית, במיוחד נוכח סופו המושחז, שבעצם לוקח לרגע את ראייתנו אל מחוץ לפרספקטיבה הצפויה. ולמרות נושאו הכאוב של הציור עצמו, בעצם מראה שלא מדובר בבעלי חיים. הם רק אמתלה. כי לחוש חמלה כלפי תרנגולת, זה לחוש חמלה כלפי בני אדם, וכן, זה גם לחוש חמלה כלפי תפוז, אבסורדי ומופרך ככל שזה יישמע.

הכל חלק מאותו ספקטרום של תפיסה מוסרית. מי שאפטי לחלוטין לשחיטה תעשייתית של בעלי חיים, בסופו של דבר יהיה אפטי לחלוטין גם לשחיטה של בני אדם. מדובר במשהו פשוט ואלמנטרי כמו ערך החיים של כל יצור חי בעל תבונה, ולא צריך כמו יורופסקי ישר להשוות זאת למחנות המוות של הנאצים (כפי שאמר יצחק בשביס זינגר: "עבור החיות כל אדם הוא נאצי וכל יום הוא טרבלינקה". יורופסקי לא המציא שום מטאפורה).

סרנדה לחיה אהובה

בכל מקרה, אפשר להירגע, לאנתולוגיה הזו הנאצים הפעם לא נכנסו, כי היא לוקחת עמדה מעט אחרת, לא מתלהמת ברובה, לא תוקפנית. היא למעשה מייצרת שילוב מיוחד ומעורר מחשבה בין שירי אהבה פשוטים ומינוריים לבעלי חיים, ומה שעולה מהשילוב הזה הוא צורך בצורת התבוננות מעט אחרת על המציאות, כי זה מה ששירה עושה, וזה מה שאמנות אמורה לעשות; לא להטיף, לא לשים את האג'נדה, מוצדקת ככל שהיא תהיה, כחזות הכל וסביבה לכתור כתרים, אם כי היא מספקת רגעים לא בהכרח אמנותיים, אבל מעירים ומאירים, כמו למשל הקטע הנפלא "המפלצת מדוזה" של יואל הופמן, שקורא אחורה בכתביהם של דקארט, שפינוזה, אריסטו ואפילו צ'רלס דרווין, ומוצא שם אזכורים בל ייאמנו.

מתברר שאפשר להיות אדם מבריק ואטום בו בזמן, זה מזכיר מאוד את התפיסה של מייסדי האומה האמריקנית, שתרמו רבות לאידיאלים של חירות, אחווה ושיוויון, ויצאו אף בהכרזה כי כל בני האדם נולדו שווים, אבל כמובן התכוונו ל"כל בני האדם, מלבד שחורים ונשים".

למעשה, דווקא קטעי הפרוזה, הממוארים והמאמרים הם לטעמי המעניינים והמפתיעים ביותר באנתולוגיה, אם כי גם בהם יש כמה פחות טובים, פחות מהוקצעים, אבל ביניהם קיימות המון הברקות מפעימות (כמו למשל הטקסט של סטניסלב לם מתוך "יומני הכוכבים"). כמובן, יש באנתולוגיה גם רגעי שירה מצוינים, במיוחד של אדם זגייבסקי הפולני (בתרגום דוד וינפלד), אבל יש לא מעט שירים שכמובן עוסקים בנושא, אך עושים זאת בצורה לא לגמרי אלגנטית ובשלה. סביר להניח שהם נבחרו בגלל תוכנם, ולא בהכרח בגלל איכותם, אם כי ניכרת בהם תשוקה של ממש לנושא וכאב עצום, וברגעים הללו דומה כי האג'נדה המוסרית ניצחה כל שיקול אחר. אבל אז מגיח ואלאס סטיבנס הנפלא או עוד היי-קו קטן ורומזני - וכמו מפזר ערפל דקיק ומתוק מעל הכל.

גורדון אמר את זה קודם

כמה מבריק, אירוני ומעורר הוא המאמר המסיים את האנתולוגיה,

של א"ד גורדון הכותב לנתן ביסטריצקי ב-1921,"על הרעיון על דבר קובץ לצמחונות הוא בוודאי רעיון יפה, אלא שיופיו תלוי, כמובן, ברוח הקובץ ובתוכנו וגם ברוח קוראיו. קשה לנו עתה למדוד את כל עומק ההתחדשות שביחס חדש אל בעלי חיים, אבל את העומק הזה צריך להביא בחשבון, במקום שבאים לברר את היחס המבוקש, הדבר הזה צריך בעיקר להיות לעיניים בעריכת הקובץ". כמעט מאה שנה לאחר מכן, אפשר לומר שלפחות השאיפה הגורדונית הזו אכן הוגשמה בקובץ הנוכחי.

אז נכון, אפשר להרגיש לא פעם את הטבעונות מרחפת ואז לוחצת מתוך הדפים, אבל אין בה רגע אחד של משיחיות עיוורת. בתקופה של המחאה החברתית, האמן אהד פישוף החליט לצעוד צעידה אטית מיצגית ברחובות תל אביב, כפי שעשה בעבר בגשר לונדון. האג'נדה שמאחורי הצעדה היתה שיש תהליכים שמתרחשים לאט, והציפייה של רבים מאיתנו לשינויים מידיים במציאות היא בהמון מקרים לא ריאלית. ייתכן שזה גם מה שיקרה עם הטבעונות. הסופר איל מגד אף הפליא באחד ממאמריו לתאר עולם עתידני בו אכילת בשר אינה חוקית. אפשר לראות באנתולוגיה הזו עוד צעד קטן ואיטי בדרך לשם.

"הליקון 104 - למען החיים הנטבחים בכל רגע נתון". עורכים: דרור בורשטיין, חן ישראל קלינמן, רון דהן.