תודה על כל מה שנתת לי, אויב

 "לפני כמה ימים כתבתי משפט בפנקס שלי בלי שם המחבר, אבל נדמה לי שזה של קרל איינשטיין: ''להמציא צורות זה לשאול שאלות בנוגע למציאות'. אנו שואלים שאלות בנוגע למציאות באמצעות תוכן, אבל תוכן אינו אלא צורות", טוען הסופר והמשורר פבלו קצ'אז'יאן, שספרו "תודה" ראה אור לאחרונה בהוצאת "זיקית".

"ישנה נטייה לחשוב על תוכן ועל צורה בנפרד, ואז רואים רק את התוכן או רק את הצורה. כשהתוכן מוכר, גם הצורה מוכרת - אבל בלי שנשים אליה לב, כמו ברומנים המקצועניים. באופן שגוי, פורמליסט נתפס בעבר ככינוי שלילי, בדיוק כמו קוביסט. כאילו ההתמקדות בצורה היא התמקדות לא רלוונטית. אבל בספרות מודרנית, קריאת הצורה באופן בלתי נפרד מהתוכן הוא המפתח". 

"תודה". אי-סדר מכוון

ספרו של קצ'אז'יאן (אותו תרגם יוסי טל) צריך להיות מודל לכתיבה שבה כל המרכיבים בוראים גם יחד, אי-סדר באמצעות סדר צורני מתוחכם, שמעורר תחושות מסעירות אצל הקוראים. ב"תודה", כמו גם ביצירות אחרות שפרסם, ניכר המבנה המיוחד של הסיפור וכן האופן שבו אלמנטים צורניים מבנים קריאה או קריאות אפשריות.

"תודה" מציג בפנינו טקסט חידתי, סתום לעתים, שמספר קטעים עלילתיים בו אינם נמסרים כלל. הסיפור מוליך אותנו בין שרשרת של אירועים ומצבים שצוברים משמעויות כמעט מיסטיות. העלילה מסופרת מנקודת מבטו של מספר עלום שם, המגיע בתוך כלוב עבדים לאי חסר שם, שבו הוא נאלץ לעשות עבודות בזויות. זהו לא סיפור סטנדרטי או שכיח על עבדות ואדנות, שכן החוקים והכללים באי הזה שונים מהמוכר לנו, והשוני הזה מוביל להפיכתו של העבד למלך, למשל, ולסאגה מסחררת של מערכות יחסים אנושיות ופוליטיות, על הגבול שבין מציאות והזיה.

כשקצ'אז'יאן נשאל על השמטת פרטים אינפורמטיביים שנדמים מהותיים מאוד לסיפור - מהלך שמותיר את הקוראים בבלבול ולעתים בתחושת חוסר אונים, הוא מגיב: "לא מחקתי או 'לא סיפרתי' בכוונה קטעים מסוימים. מדובר בפרטים שגם אני לא יודע אותם. הפרטים האלה הופיעו, גם בשבילי, כמו חורים שחורים, בין היתר משום שאת הנורא מכל אי אפשר לתקשר. הרי בכל סוג של פרוזה צריך תמיד להפעיל את הדמיון. אם נכתב שהגיבור הוא גבוה ויפה, צריך לדמיין את זה. עדיין יהיו פרטים חסרים. ב'תודה', מה שמוצע לקורא הוא לדמיין משהו מחריד וחסר שם. זו דוגמה לתפקידו הפעיל של הקורא, שמוזמן להשתתף ביצירה".

כמי שנולד אחרי ה"בום" של הספרות הלטינו-אמריקאית, איך אתה מרגיש כסופר עכשווי ביחס לסופרי הדור הקודם?

"סופרי ה'בום' - גרסיה מרקס, קורטאסר, ורגס יוסה, קרלוס פואנטס, סבטו, וכדומה, הם סופרים שנתנו לנו לקרוא בתיכון, וכולנו השתעממנו למוות. חוץ מהמורה. אך אני יכול לציין מה ללא ספק השפיע על כתיבת הספר 'תודה': 'מיכאל קולהאוס' של פון קלייסט ו'קנדיד' של וולטיר. וכן ראיון שערכתי עם דודה שלי, ושיחות שהיו לי עם עמית לעבודה שעבדתי בה באותה תקופה. דווקא לא סופרי ה"בום"".

לכתוב את בורחס מחדש

קצ'אז'יאן נולד ב-1977 בבואנוס איירס. מלבד היותו סופר, הוא גם מלמד ספרות באוניברסיטה בעיר הולדתו, ומקים ועורך ראשי בהוצאת IPS, הוצאה עצמאית קטנה, המהווה אלטרנטיבה להוצאות הגדולות והמסחריות, שמבקשת לשנות ולהשפיע על השדה הספרותי. "IPS היא הוצאה קטנה שנפתחה כדי לפרסם ספרים של קבוצת חברים בהדפסות קטנות מאוד, לפעמים מגוחכות", הוא מספר.

מעבר להיותו מו"ל וסופר חריג בנוף הספרות הארגנטינאית, קצ'אז'יאן עמד במרכזה של שערורייה ספרותית לאחר שאלמנתו של בורחס תבעה אותו על פלגיאט, בעקבות פרסום ספר בשם "האלף שהשמין", שבו "התערב" ביצירתו של בורחס: "האלף", ו"ניפח" אותה, כלומר - השמין את האלף, זאת כחלק מפרויקט גדול יותר של קצ'אז'יאן להתערב בכתבים מרכזיים של הספרות הארגנטינאית. קצ'אז'יאן השאיר את כל המרכיבים של הספר המקורי, אך הוסיף להם חומר משל עצמו כמו שמות תואר וקטעי דיבור, על מנת לאפשר בחינה מחודשת ונוספת של היצירה. כוונותיו הספרותיות והניסיוניות של קצ'אז'יאן היו ברורות ולא נעשו בהסתרה, והוא ניצח במשפט.

"זו היתה הפתעה: הדפסה של מאתיים עותקים שממנה נתתי במתנה יותר ממחציתה, הסתיימה במשפט פלילי שששאריות ממנו נמשכות עד היום", הוא מספר, "ועוד על תרגיל מהסוג שבורחס הרבה לעשות בעצמו. תרבות וספרות בנויים על שכבות של כתבים על גבי כתבים, שמשתרגים אלה באלה ומאפשרים לנו לנהל דיון דיאלקטי ולהתפתח. מעבר לזה, אני משתדל לא לחשוב על האירוע".

ב"תודה" ישנם אלמנטים הצוברים משמעות ועוצמה נוכח החזרה עליהם. "אפשר לחשוב על כך כמו על מוזיקה", הוא טוען. "אלו וריאציות וחזרות. מדובר על מוטיב מופיע בפעם השנייה עם שינוי קל, ובפעם השלישית עם שינוי קל נוסף,ו בפעם הרביעית הוא משתנה ומתחבר עם מוטיב אחר, וכך האלה". הקישור למבנה מוזיקלי אינו מפתיע, ובמסה שצורפה למהדורה העברית (אותה כתב אנטוניו חימנס מורטו), ישנה התייחסות למוטיבים וההקשרים המוזיקליים ביצירה. קצ'אז'יאן מסביר שהוא אוהב את פסנתרן הגא'ז מישה מנגלברג. "אני מנסה לכתוב כמו שהוא מנגן, גם אם בסוף אני עושה משהו אחר".

אלו עוד סוגי מוזיקה משפיעים על יצירתך?

"אני אוהב את הגיטריסט מארק ריבּוֹ ומנסה לכתוב בהשראתו. אצל מארק ריבו אני אוהב את השימוש הגס והווירטואוזי שלו בכלי, בו זמנית. הייתי רוצה שיקראו את מה שאני כותב כמו מוזיקה, אבל זו לא מוזיקה. אצל מנגלברג אני אוהב את האלתור ואת האנטי-רצינות, שלפעמים נראית כתוקפת את המהלך שהולך ונבנה. ובכל זאת כן: אני אוהב לאלתר, לחזור על מוטיבים ולעשות וריאציות. אני אוהב שמושאי ההתייחסות שלי הם רבים ורב-משמעיים. כשאני כותב, אני חושב על הקצב ועל הצליל  - בכל רבדי הפרוזה".

מהסיפור "תודה", עולה תחושת אימה בלתי פוסקת של אויב שיש להכניעו (בין אם הוא לובש דמות אדם או שהוא מטאפיזי יותר). על אף הניסיונות להכניע ולהרוס את האויב או הגורמים המאיימים, הדמויות נותרות רדופות ועליהן לנוס שוב ושוב מפני אותו איום בלתי נדלה. נינווה, אחת המשרתות בטירתו של האדון, ומי שדוחקת בגיבור שוב ושוב להרוג את האדון  אומרת בקטע מסוים, בייאוש שיש בו גם מידה של פיכחון נוגע ללב ש"האויב אף פעם לא מחוסל", וכמו מטרימה את המשך העלילה.

ניתן לראות במשפט זה את משנתך ותפיסתך לגבי מערכי כוחות חברתיים-פוליטיים?

"המשפט אינו מתייחס רק למה שהדמות אומרת באותו רגע, כלומר,

לדבריה של נינווה, שדמותה דומה לליידי מקבֶּת': היא נוטה לשיגעון ותפקידה להעצים את הגבר שלצדה. אפשר לחשוב על המשפט גם במושגים של הנרטיב, ולראות בזה תשוקה להמשכיות: אם האויב חדל מלהתקיים, הרומן נגמר. הרעיון הוא שתמיד ישנו מתח הגורם לנו להתקדם - ולא שאנו מוקפים אויבים שרוצים לחסל אותנו. משום שהרגע שבו אנו מצפים להגיע, הוא אחר מאשר הרגע שבו אנו מגיעים".

כיצד אתה תופס את תפקידו של המספר בספרות, ובדגש על המספר ב"תודה"?