"גן עדן לאוהבים": סקס בלי עלי תאנה
יש מי שמכנה את הבמאי האוסטרי אולריך זיידל פרובוקטור, מציצן ופורנוגרף חברתי, אבל כל שהוא מביא בסרטיו הוא פורטרט נועז של חיי האדם המערבי, על הבטיהם השונים. מסוקרנים? "גן עדן לאוהבים" הוא מקום טוב להתחיל בו
סרטיו של הבמאי האוסטרי החשוב אולריך זיידל כמעט ואינם מוכרים לצופה הישראלי מחוץ לחוגי הפסטיבלים המקומיים. הקרנתו בארץ של "גן עדן לאוהבים" (כותרת עברית מטעה לסרט ששמו במקור "גן עדן: אהבה", "Paradies: Liebe") עשויה לחשוף אותו גם בפני ציבור פוקדי בתי הקולנוע המתמחים בסרטי ארט-האוס.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet :
הטריילר של "גן עדן לאוהבים"
בטרם נמשיך, יש טעם להפריך כמה קביעות נפוצות הנוגעות בקולנוע של זיידל:
1. זיידל אינו שונא אדם וסרטיו אינם נעדרי חמלה - מושג שממילא נשלף בתדירות גבוהה מדי על ידי מבקרים בורגניים. כאילו שיצירה שמתהדרת ב"חמלה" ו"אנושיות" - עוד שם עצם שנעשה בו שימוש תכוף מדי - ראויה להערכה רבה יותר מכזו שקשה לזהות בה ערכים אלה. אם כבר,
זיידל איננו חושש מלהישיר מבט אל שולי החברה ופינותיה האפלות, שם הוא תר אחר איזו "אמת רגשית" הטמונה בדיוקנותיהם של הנידחים והדחויים.
2. זיידל אינו לועג לגיבוריו. הוא נדרש אליהם על מנת לאתגר את עולם הערכים האתי והאסתטי של הצופה השמרני. בסרטיו התיעודיים והבדיוניים - ואין ממש הבדל ביניהם - הוא מתבונן בריחוק, לכאורה מבלי לנקוט עמדה, בדמויות ובהתרחשויות, ותובע מאיתנו לנסח בעצמנו את יחסנו כלפיהם. וכך, אם סרטיו חושפים משהו, הרי זה את עמדתו המתנשאת והצדקנית של הצופה ביחס למי שאינם נענים לתפיסותיו המקובעות.
3. זיידל אינו פרובוקטור בפרוטה. אף שדף הבית באתר הרשמי שלו מקפיד לציין הגדרה זו יחד עם עוד שמות תואר מפוקפקים שנזכרו לא אחת ביחס לסרטיו. על אלה נמנים שם גם "מציצן", "פורנוגרף חברתי", "ציניקן" ו"פסימיסט". בן ארצו, מיכאל הנקה ("אהבה"), הודה שסרטיו הם כמו "גרביים מסריחות" (הוא התכוון לכך כמחמאה), ומה לעשות שרובנו לא מוכנים להיחשף לניחוחות הללו.
עתה, משהסדרנו את יחסנו לזיידל, אפשר לעבור אל "גן עדן לאוהבים" - הפרק הראשון בטרילוגיה שחלקיה האחרים קרויים "אמונה" ו"תקווה". במקור תוכנן סרט אחד העוקב אחר הרפתקאותיהן של שלוש נשים אוסטריות בנות משפחה אחת,
אך משהצטברו לא פחות מ-90 שעות צילום, החליט זיידל לפצל את הסיפורים.
הגיבורה כאן היא תרזה (מרגרט טיזל הנפלאה), אישה עבת בשר, לא יפה ולא צעירה במיוחד, הנוסעת לקניה כדי ליהנות משירותיהם של שווקי תיירות המין המקומית. שם, בחופים הקסומים, היא נתקלת בעיקר בגברים אפריקנים צעירים החומדים את כספה, אך נותרת נחושה בדעתה למצוא אהבה.
לרגע נדמה לה כי השיגה את מטרתה. מונגה (פיטר קזונגו) מצליח להקסים אותה, ולעורר בה אשליה של אהבה. אך מהר מאוד מתברר לה כי מטרתו היחידה היא לנצל אותה ולחלוב ממנה מזומנים בעבור בני משפחתו הזקוקים (לכאורה) לטיפולים רפואיים.
זיידל מעלה בסרט סוגיות הקשורות למבט המערבי ב"אחר", אבל המבט הזה שייך הפעם לנשים לבנות דשנות - כאלה שממילא אינן עונות על אידיאל ה"יופי" הבורגני. הסוגיה הזו באה לידי ביטוי מובהק בסצינה ארוכה שבה חברותיה לטיול של תרזה מפתיעות אותה ליום הולדתה ומביאות לה קנייתי צעיר שאיבר מינו עטוף בסרט צבעוני. בהמשך של אותה סצינה הופכת ה"מתנה" למושא לעגן האכזרי של הנשים, כאשר מתברר כי הגבר מתקשה להגיע לעוררות מינית.
"גן עדן לאוהבים" נגיש יותר לקהל מאשר כמה מסרטיו האחרים של זיידל - סרטים כמו "Animal Love" התיעודי מ-1996 המתאר את הקשרים המטרידים שבין אנשים וחיות השעשועים שלהם (ובעקבותיו הכריז הבמאי הגרמני ורנר הרצוג כי "מעולם לא הבטתי כך ישירות אל תוך הגיהינום"), ו"יבוא/יצוא" מ-2005 על גבר ואישה ממערב ומזרח אירופה בהתאמה, העושים את דרכם בכיוונים הפוכים בחיפוש אחר חיים טובים יותר. ב"גן עדן לאוהבים" הוא שולח מבט מפוכח בבדידות, בחיפוש הנואש אחר אהבה, בניצול כמצב קיומי אנושי, ובאשליה הקפיטליסטית שכסף יכול לקנות הכל.
&91;1&93;_wa.jpg "אשליה קפיטליסטית. \"גן עדן לאוהבים\"")
לכל אורך הסרט - שהאסתטיקה שלו מזכירה חוברות תיירות צבעוניות בסוכנויות נסיעות (אחד מצמד הצלמים הוא אד לחמן,
"הרחק מגן עדן") - זיידל מקפיד שלא להפוך את תרזה לקריקטורה. הוא לא שופט או מנצל אותה. וכך, אם אנחנו בוחרים לראות בה אישה פאתטית (ואפשר גם שלא), זה רק משום ההתניה הצדקנית שלנו. זו שמכתיבה לנו כיצד עלינו להרגיש.
ולא פחות חשוב: יש לשבח את החלטתם של מפיצי הסרט להציגו בפני הקהל המקומי, ולקוות שההיענות לו תביא להקרנתם המסחרית של שני הפרקים הבאים בטרילוגיה: "אמונה" העוקב אחר אחותה המיסיונרית של תרזה, ו"תקווה" מתמקד בקורותיה של בתה האוביסית הנשלחת למחנה קיץ לנוער הסובל מבעיות משקל. בכל זאת, אולריך זיידל הוא לגמרי לא כוס התה של קהל הצופים המפונק של סרטי הקפה ומאפה.
