החיבוק והאהבה מייחדים את הספורט שלנו
תשאלו בצרפת מי מכיר את ג'בריס אמאן, מדליסטית אולימפית בג'ודו, אני בספק אם יותר מ-10% יזהו אותה, לעומת זאת, יעל ארד, אריק זאבי וגל פרידמן מוכרים בכל בית בארץ. אז מה חסר? השקעה כלכלית בספורט הנשים. ירדן ג'רבי בטור מיוחד לכבוד יום האישה הבינלאומי
לרגל יום האישה הבינלאומי חשבתי על מעמדן של הספורטאיות בישראל לעומת הספורטאיות במדינה אחרת כמו גרמניה, צרפת, ארה"ב או ברזיל. המחשבה הראשונה היא ששום דבר לא ישתווה לפטריוטיות ולגאווה הישראלית.
עוד ב-ynet ספורט:
- לא שווים אפילו בוז / על הפסד הנבחרת
- טריפל-דאבל לנואה, בכורה למקל בליגת הפיתוח
- ניצחון לספרד, שלושער לניימאר, שיא לרונאלדו
חבריי ממדינות אחרות לא מבינים למה כל כך התרגשתי על הפודיום בזמן ההמנון ולמה הצבעתי על הדגל הכחול-לבן לאחר הניצחון בגמר אליפות עולם בג'ודו באוגוסט האחרון. יש דברים שקצת קשה להסביר במילים, ורק אם חיים במדינה שלנו מבינים אותם. ההיסטוריה שלנו, המאבק היומיומי לביטחון המדינה, הצבא שנלחם ומסתכן למעננו, הם דברים שאנחנו הישראלים מבינים וחיים אותם, אך אזרחים ממדינות אחרות לא.
גם החיבוק הישראלי, החום והאהבה מייחדים את הספורט בישראל. אם תשאלו בצרפת מי מכיר את הג'ודאית הצרפתייה ג'בריס אמאן, אלופת עולם בשני משקלים שונים ומדליסטית ארד מאולימפיאדת לונדון, קשה לי להאמין שיותר מ-10 אחוז מהאוכלוסייה יזהו אותה. אם תשאלו בישראל מי מכיר את יעל ארד, אריק זאבי, לי קורזיץ, גל פרידמן או שחר פאר, אני מאמינה שרוב הנשאלים יענו בחיוב. זו ייחודיות המאפיינת את הספורטאיות והספורטאים מישראל, הממוקמים בטופ העולמי, ומרגישים שעם שלם עוקב אחריהם, מפרגן, מעודד ונותן הרגשה של תמיכה ביתית ושל רוח גבית.
בשנים האחרונות התקשורת עוקבת יותר ויותר אחרי הספורט האולימפי. כמעט כל תחרויות הג'ודו משודרות בטלוויזיה ואחריהן גם מתפרסמת כתבה בעיתון. בדרך כלל מדובר באייטם צנוע בדרך כלל, אולם הפרסום לאחר הישג היסטורי משנה את החיים מקצה לקצה.
מצד שני, אי אפשר להתעלם מההבדלים בינינו לבין מדינות רבות אחרות בכל מה שקשור להשקעה בספורט הנשים. ספורטאית מתחילה (גיל 16 ומעלה) באחת ממדינות אירופה מקבלת שכר ממוצע של 1,500 יורו בחודש עוד לפני שהגיעה ליותר מדי הישגים, רק בזכות העובדה שהיא משתייכת למועדון מסוים. בארץ, לעומת זאת, כל זמן שאין הישג משמעותי באליפויות אירופה ובאליפויות עולם אין שכר (וגם אם יש, הוא לא סכום שבאמת אפשר להתקיים ממנו), אלא אם כן התמזל מזלך והצלחת למצוא ספונסר, כמו שקרה לי בגיל 16.
ההישג המשמעותי הראשון שלי היה בגיל 19, זכייה במדליית ארד באליפות אירופה עד גיל 20. לאחר הזכייה באליפות העולם התרגשתי לקבל גל של אהבה והערכה, שהתבטא גם בבחירתן של כמה חברות מהמובילות במשק לאמץ אותי ולהעניק לי חסות.
כלומר, יש שני פנים למעמד הספורטאי בישראל. מצד אחד ההכרה, החום והחיבוק גדולים, ומצד שני אין לנו קיום כלכלי, לעומת מצבו של הספורטאי בחו"ל, שם הוא פחות מוכר בציבור, אך נהנה משכר גבוה ומקיום בכבוד. אני מאמינה שיש הרבה דברים שאפשר לשנות, כמו את נושא התמיכה הכלכלית בספורטאים, אך החום, הפרגון והגאווה הישראלית הם דבר מיוחד במינו, שלא ניתן לקנות בכסף.
ואסיים בטיפ קטן לילדות שרוצות להיות ספורטאיות מצליחות. מה שהנחה אותי מגיל צעיר היה לחלום על דברים שאני רוצה להשיג. חלומות ריאליים שבאים בהדרגה. בגיל צעיר חלמתי להיות אלופת ישראל, אחר כך חלמתי להשיג קריטריון לאליפות אירופה, ואז על מדליה באליפות אירופה, אחר כך על התברגות בצמרת הדירוג העולמי, על מדליות בגראנד סלאם. התיאבון גדל, ואיתו הגיעה גם מדליית זהב באליפות העולם. החלום הבא: זהב באולימפיאדת ריו 2016.
בהצלחה לכל החולמים ובעיקר החולמות.
ynet ספורט ברשתות החברתיות:
עוד מספרת שתתמודד על שער העונה
לפנייה לכתב/ת 
