פרשת השבוע: לא להתבלבל מהשפע

הפרשה שלנו, "פרשת ויקרא", עוסקת בעיקר בדינים הטכניים הקשורים להקרבת קורבנות. עם זאת, אפילו בדברי הלכה טכניים ויבשים ניתן למצוא מסר על איך להגיע לשפע כלכלי ועדיין להישאר בתוך מסגרת ערכים ראויה. את קרבן המנחה היו מביאים מקמח, תוך הקפדה על שני עקרונות עיקריים: את המנחה היו חייבים להקריב בצורת מצות או סולת פשוטה ולא בצורת לחם מוחמץ. בנוסף לא ניתן היה להוסיף דבש לקרבן.

• מאמרים נוספים במדור פרשת שבוע כלכלית
  

כָּל-הַמִּנְחָה, אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהוָה--לֹא תֵעָשֶׂה, חָמֵץ: כִּי כָל-שְׂאֹר וְכָל-דְּבַשׁ, לֹא-תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיהוָה. קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם, לַיהוָה; וְאֶל-הַמִּזְבֵּחַ לֹא-יַעֲלוּ, לְרֵיחַ נִיחֹחַ. וְכָל-קָרְבַּן מִנְחָתְךָ, בַּמֶּלַח תִּמְלָח, וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ, מֵעַל מִנְחָתֶךָ; עַל כָּל-קָרְבָּנְךָ, תַּקְרִיב מֶלַח. (ויקרא ב יא-יג)

רש"י מסביר שהכוונה לדבש הינה לדבש פירות: "כל מתיקת פרי קרויה דבש". רש"י גם מסביר את כוונת התורה בכך שהיא מחריגה את קרבן "ראשית" מאיסור חמץ ודבש: "מה יש לך להביא מן השאור ומן הדבש קרבן ראשית שתי הלחם של עצרת הבאים מן השאור, שנאמר (ויק' כג יז) חמץ תאפינה, ובכורים מן הדבש, כמו בכורי תאנים ותמרים".

בחג השבועות היינו מקריבים קרבן הנקרא בשם "שתי הלחם" מהקציר הראשון של החיטה. עד אז אסור היה לאכול מתבואת הדגנים החדשה אלא חייבים היו להסתפק בשאריות של החיטה מאשתקד. ביכורים הינם הפירות הראשונים של השנה, משבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל. היו מעלים את הביכורים לירושלים החל מחג השבועות ועד לחג הסוכות.

וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ--וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא; וְהָלַכְתָּ, אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. וּבָאתָ, אֶל-הַכֹּהֵן, אֲשֶׁר יִהְיֶה, בַּיָּמִים הָהֵם; וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ. וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא, מִיָּדֶךָ; וְהִנִּיחוֹ--לִפְנֵי, מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי-שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ; וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ, עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק, אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ; וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת-קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה, מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל--וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי, יְהוָה; וְהִנַּחְתּוֹ, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ—וּלְבֵיתֶךָ: אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ. (דברים כו א-יא)

הכלי יקר (פירוש על חמישה חומשי תורה שנכתב על ידי רבי שלמה אפרים מלונטשיץ במאה ה-17 לספירה) מפרש למה בדרך כלל אסור להביא חמץ ודבש עם הקורבן ולמה החריגו דווקא את הקורבנות הנקראים בלשון ראשית. "על כן נאמר כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אישה לה' כי מצד עצמם אין בהם שום צד שלימות אשר יעלה לריח ניחוח לה'. אך קרבן ראשית תקריבו אותם כדי להורות שהם ראשית והתחלה אל אדם להביאו לידי השלימות האמיתי אשר אי אפשר להשיגו בלעדם".

כל עוד הפרנסה (לחם) מחוברת עם התורה אז אין בה פסול. לכן מותר להביא דווקא בחג השבועות (חג מתן תורה) קרבן העשוי מחמץ, שהרי אם אין לחם אין תורה (כמאמר הפתגם הידוע של חז"ל). אבל חשוב לנו לזכור שפרנסתנו אינה מטרה בחיים אלא אמצעי אשר מאפשר לנו להתפנות בזמנינו החופשי ללימוד התורה ולדברי מוסר החשובים לבריאות הנפש.

כמו כן, מצוות הביכורים מטרתה להזכיר לנו שכל השפע הכלכלי שהשגנו בעקבות ההתיישבות שלנו בארץ ישראל הגיע בעזרת הקב"ה ואל לנו לטעות ולחשוב שהכל פרי עמלנו בלבד, שעל כן נאמר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". לכן בעת הבאת הביכורים אנו מקיימים טקס שבו אנו מזכירים את שורש האומה - עבדים מרודים היינו במצרים - ובכך התורה רוצה למנוע מאיתנו לפתח יחס של התנשאות והתנכרות אשר יכול להגיע כתוצאה מהשפע הכלכלי.

בשונה מדתות אחרות התורה לא מצווה התנזרות מהשפע הכלכלי בעולם אלא דורשת לשים את השפע הכלכלי בפרספקטיבה הראויה. מידת ההסתפקות (קרבן של מצות וסולת פשוטה בלי דבש) הנה ראויה לשבח וטוב שנרגיל את עצמנו לכך. אולם, כל השפע שהקב"ה ברא בעולמו הינו לטובת האדם ואין זה פסול לעשות בו שימוש. אבל אסור לנו להתבלבל בין העיקר לטפל, בין האמצעי (השפע הכלכלי שהיא "הראשית", כלומר, התנאי ההכרחי הבסיסי) למטרה (שלמות הנפש).

טרנס קלינגמן הוא מנהל מחלקת מחקר (sell side) בפסגות. הטור משקף את הדעה האישית שלו לגבי השקפת התורה וחז"ל ואינו משקף בהכרח את הדעה של בית השקעות בו הוא עובד