ראשים רעים צריך לערוף

בשנה הבאה נשב על המרפסת, נראה ימבה תוכניות מגניבות בערוץ 1, הפוליטיקאים לא ישלטו בו ואנחנו לא נשלם אגרה. רק אגרת הרכב תישאר. המנהלים המסואבים ילכו הביתה, גוף שידור צעיר ורענן יוקם וישוכן בבית חדש, ובו יהיו רק אנשי מקצוע עצמאיים ומומחים בניהול ועיתונאים מצטיינים. אם תרצו, אתם יכולים לסכם כך את דו"ח ועדת לנדס, את חזון אחרית הימים של השידור הציבורי שהגיע היום לידיעת והצרכנים.

אבל לפני שאתם חולמים על ערוץ הילדים האיכותי שיוקם אוטוטו בגוף המשדר החדש שייפתח אחרי שרשות השידור תיסגר, או על תוכניות האקטואליה המצטיינות, או על הדרמה הישראלית האיכותית שתשכון בו לבטח, כדאי להצטייד במעט ספקנות ובהרבה סבלנות. העם בציון למוד הבטחות לשינויים מהותיים בשידור הציבורי, והללו, למרבה הצער, נשארו תמיד על הנייר בעוד שהרשות הולכת ומסתאבת.

מסיבת העיתונאים שבה הוכרזו המלצות הוועדה(צילום: עידו ארז)

אנשים רציניים מאוד ישבו בוועדה הזאת, וראש וראשון להם – רם לנדס, מר מדיה אמיתי, מי שמכיר לעומק את תהליכי היצירה בעיתונות הכתובה, המשודרת והמצולמת. בכל אלה הפגין מצוינות מקצועית בלתי מעורערת במהלך הקריירה שלו, וברור לגמרי שהוועדה היתה נחושה לתרגם את התובנות הנאורות ביותר בתחום לשפת ההמלצות. עד כאן הכל נפלא.

אלא שלוועדה אין כל סמכות להוציא לפועל אפילו פסיק אחד מן ההמלצות. הן יובאו לאישור הממשלה והוועדה מבקשת לאשרן כמקשה אחת? אז יובאו. קודם צריך לבדוק שההמלצות משרתות את האינטרס הפוליטי של כל השרים ושל ראש הממשלה. בדקתי: ממש לא.

במילים פשוטות הוועדה מבקשת להוציא מידי ראש הממשלה צעצוע ייחודי שהוא והכפופים לו משחקים בו כבר שנים ארוכות. כן, ככה זה נראה – חבוט, מנוהל הכי גרוע שאפשר, מלוכלך לגמרי. אבל עדיין ייחודי. ובצעצוע הזה אפשר, אם ממש צריכים, להשתמש כדי לקבוע אילו תכנים יובאו בו לידיעת הציבור ואילו יימחקו, כמה פעמים יופיע בו ראש הממשלה והשרים וילהגו, ומי ינהל מה. מניסיון העבר, הציפייה ששינוייים מהותיים בשידור הציבורי יעלו לראש סדר היום של הממשלה, היא מופרכת עד אינפנטילית. יתלהב גלעד ארדן כמה שיתלהב, יהנהן יאיר לפיד כמה שיהנהן, מכונת ההשהיה המשומנת של ראש הממשלה תתחיל לפעול כבר היום.

יותר מדי מינויים שנעשו בשנים האחרונות בדרג הניהולי בערוץ הראשון וברדיו, הם אומרי הן של ראש הממשלה. אפילו ועדת האיתור לתפקידים הבכירים ברשות נוהלה בידי חבר שלו – השופט נסים ישעיה, שאולץ לפרוש כשנודע כי אמר שיש נשים שנהנות מאונס. והדרג הזה עשה הכל כדי לרצות את אדוניו: צינזר פוליטית והתערב פוליטית, הגן על עובדים שסרחו (משה נסטלבאום למשל) וניסה עד מאוד לפגוע במצטיינים (קרן נויבך למשל). כל הדרג הזה היה צריך ללכת הביתה היום, כדי שהמהפכה תצליח. ובמקומו צריך היה למנות ועדה קרואה בלתי תלויה.

אי אפשר בלי לערוף ראשים רעים. משלא נערפו, הם מהווים סכנה מוחשית להצלחת המהלך ויכולים לטרפד כל שלב שבו, עד שירוקנו אותו מתוכן.

לפיד מדבר על ביטול האגרה. תיכף תיכנס לפעולה מכונת ההשהיה(צילום: עידו ארז)

והממשלה יכולה לטרפד, אם ראש הממשלה רק ירצה בכך. הוא והשרים צריכים לשקול כאן יחסי עלות-תועלת: ביטול האגרה יהיה מהלך פופולרי אבל רק בטווח הקצר. בנאומי הבחירות הבאים, "ביטלנו את האגרה" לא יהיה סעיף מהותי שיביא מחיאות כפיים. לעומת זאת, אובדן השליטה ברשות עלול להדאיג את מי שמתלוננים על איבת התקשורת בעודם מושכים בחוטים של חלקים ניכרים ממנה.

ונניח שהממשלה תחליט שיאללה, הולכים על זה: נחוצה חקיקה ייעודית שתקים את הגוף החדש, והחקיקה הזאת תיתקע. חברי הכנסת מחבבים במיוחד את הטיפול ברשות השידור ומרגישים "בעלבתים" לגביה, בהיותה יצור שהוקם וחי על פי חוק. אני מוכנה לאכול כובע אם אכן יהיה חוק כזה בתוך שנה, ואם לא יבחשו בו ויתקילו אותו יותר מדי אינטרסנטים.

אופטימיות יתרה נרשמת בהמלצות הוועדה בסעיפי "מאיפה הכסף". ראשית, חלק מתחזית צמיחת ההכנסות של הגוף החדש היא סוג של נבואה. הוועדה חושבת שברגע שיוקם גוף ניו-מדיה דנדש, אתר אינטרנט ענק ואיכותי של הגוף המשדר, המפרסמים ינהרו אליו בהמוניהם? יפה לה לחשוב כך. הוועדה שואפת שההוצאה הממשלתית על הגוף החדש תהיה 200 מיליון שקל לכל היותר? לכולנו מותר לשאוף, ולשר האוצר מותר לשבת עם היד על ברז הכסף.

סטירת לחי לעובדים

ועוד לא אמרנו כלום על אנשים. לטוב ולרע, רשות השידור על הישגיה וכישלונותיה, הצלחותיה והפדיחות האיומות שלה במשך השנים, היא תוצאה מצטברת של עבודת האנשים המתפרנסים ממנה. הניהול כושל, אבל יש ברשות המון אנשי מקצוע מעולים בתחום העיתונות והתוכן. בעיקר ברדיו. המנהלים, כאמור, לא הלכו הביתה – אבל חרב הפיטורים מונפת על ראשיהם של כל המצטיינים, הבינוניים והכושלים גם יחד ובמידה שווה. למעשה, כל אחד מעובדי הרשות מועמד לפיטורים מרגע שיאושרו ההמלצות. ביטחונם התעסוקתי של אנשים שבחרו לחיות בתוך השידור הציבורי ולא ללכת לערוצים המסחריים המתגמלים יותר, יתאייד לגמרי: לא לכולם מגיע גורל כזה.

וכולם ירחפו מפחד בתקופת הביניים, אם תהיה כזו, בין הריסת הישן להקמת החדש: מנהלת ההקמה יכולה לבחור אם להמשיך להעסיק את עודד שחר, פרשן כלכלי משובח אבל יקר, או לשכור במקומו צעירצ'יק בוגר גל"צ והחוג לכלכלה, שיהיה מוכן לעשות הכל תמורת 5,000 שקל לחודש. לא ניתנה בהמלצות הוועדה עדיפות לעובדים הקיימים של רשות השידור, אנשים שהם ההון היחיד והייחוד המשמעותי שלה. זו סטירת לחי, והיא כואבת ומצלצלת.

ובעודכם שמחים על מותה הקרב של האגרה, כדאי לבדוק עוד עניין קטן. בתקופת הביניים שבין הריסה להקמה, יהיו כל העיתונאים המצוינים הללו כפופים לרשות השנייה. כלומר, פוליטיקאים כבר לא יבחשו – אבל טייקונים כן, והם בוחשים טוב יותר ובדרך דורסנית הרבה יותר מפוליטיקאים. ומועצת הרשות השנייה היא בעצמה ייצוג לים של אינטרסים תאגידיים, ואם אתם מחבבים את השירות הציבורי שלכם וחושבים שהוא נחוץ, אתם צריכים להיות מודאגים, מודאגים מאוד.

בשנה הבאה, ככל הנראה, נמשיך לזפזף למחוזות הריאליטי. אגרה או לא, שינוי מבני או לא, תכנים מצוינים או דשדוש במי אפסיים – גם אם כל המלצות הוועדה ייושמו וגם אם כל העיתונאים המצוינים יישארו בתפקידיהם וינשמו לרווחה, יידרשו שנים ארוכות של עמל מפרך כדי להשיב לשידור הציבורי את הצופים. לא מצאתי בהמלצות אפילו מנגנון אחד שיזיז את אצבעו של הצופה הממוצע מ-22 ל-11. אם יש למישהו רעיון איך עושים זאת, אנא שתפו.