למען היחסים: למה גברים נגד טיפול זוגי?
גברים רבים נרתעים מטיפול זוגי ומגיעים לשם לרוב כי בת הזוג "גררה" אותם, אלא שלאחר תקופת "הפשרה" הם מפיקים מהטיפול לא פחות מנשותיהם. המומחים ב"זמנים בריאים" ב"ידיעות אחרונות" מסבירים במה הם שונים
הם מעדיפים לראות בזה זיבולי מוח (או זיוני שכל), להגיד שזה לא בשבילם, להסביר שזוגיות זו לא עבודה, "אז מה פתאום צריך לעבוד עליה," לטעון שהכל בסדר ומה שלא "זה בראש שלך," להחליט מראש שזה לא יעבוד. על הרקע הזה, לא מפתיע שהמחשבה על גברים בטיפול פסיכולוגי נתפסת עדיין כאוקסימורון. משהו בחיבור בין התהליך החווייתי, הרגשי, שמתרחש בקליניקה, לבין מי שאמור להיות "גבר-גבר," נראה לנו עדיין פרדוקסלי.
גם היום, ואפילו בקרב אנשי מקצוע, מצופה מגברים לדחות את אופציית הטיפול, פרטני וזוגי כאחד. הם הרי לא אמורים ליהנות מזה כמו נשים, אלה שגוררות אותם לטיפול. סטריאוטיפי? מאוד. אבל ההבניות החברתיות עדיין כאן.
שומרים על הזוגיות :
- 10 היתרונות הבריאותיים למי שנמצא בזוגיות
- זוגיות: למה אנחנו נשארים גם כשהקשר רע?
- זוגיות פרק ב': איך לעשות את זה נכון
פרופ' נחמי באום מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן, יו"ר האגודה הישראלית לטיפול משפחתי וזוגי, מתקוממת נגד ההכללה הגסה ומדגישה שהמציאות אחרת לגמרי. פרופ' באום: "יש הנחה רווחת שגבר פחות יכול להתחבר לאינטראקציה הרגשית בטיפול, שהוא לא ממש יכול להפיק מזה משהו, והגברים עצמם מפנימים את התפיסות המיושנות האלה ולכן חלקם באמת מגיבים אוטומטית בהתנגדות לטיפול. אבל בפועל - זה מאוד לא נכון.
"גברים יכולים ליהנות מטיפול, ולא פעם, הטיפול הזוגי שאליו הם כביכול נגררים על ידי בנות הזוג מהווה דלת כניסה לטיפול פרטני עבורם. לרוב, וגם זאת הכללה, גברים מתנהגים בתחילת הטיפול הזוגי כמו שנדמה להם שהם אמורים להתנהג, כלומר בריחוק מסוים, אבל הם בהחלט מדברים לא פחות מהנשים."
גברים זקוקים לזמן
עם זאת, היא מעידה, גברים פחות ממהרים לדבר על רגשות בקליניקה הטיפולית. הם זקוקים לזמן, לביסוס קשר בטוח, בטרם יאפשרו לחלק הרגשי לצאת החוצה. גם אלה שממהרים לדבר, אומרת פרופ' באום, עסוקים הרבה ב"אני," אבל פחות בחוויה הרגשית של ה"אני" הזה, ויותר בהצגת עצמם. אחרים זקוקים לשאלות ולדיבוב כדי להתחיל לדבר.
פרופ' באום: "כמטפלת, חוויית הטיפול בגברים ובנשים שונה. בעוד שאת הנשים לרוב אין צורך לדובב, לפעמים אפילו צריך לעצור אותן כדי לעזור להן להתמקד, הרי שעם גברים אני מוצאת את עצמי מקדישה זמן לחשוב איזה מקום יאפשר להם לבטא את מה שקשה להם לומר. עם גברים חשוב להקשיב למה שהם אומרים לא במילים, אלא לביטויים של מבוכה וכאב בהבעות הפנים ובתנועות הגוף שלהם. גם כשאני רואה את הביטויים האלה, אני לא מתייחסת אליהם מיד.
"הדברים יוצאים רק כשזה מתאים למטופל עצמו, כדי לא להקדים מבחינתו את המאוחר. העבודה עם גבר דורשת רגישות רבה בכל מה שקשור לתגובה על חלקים רגשיים שהוא מביא, מה עושים איתם ומתי. נשים, לעומת זאת, מנסות בדרך כלל להראות מיד את החלק הרגשי."
זה לא מפתיע, בטח לאור העובדה שהחברה עדיין מצפה מהגברים להיות חזקים ותופסת את הרגש כמנוגד לכוח. כתוצאה מכך, יש לגברים הרבה פחות מקום והזדמנויות לבטא רגשות, אפילו במצבי משבר. הם הרי לא פחות כואבים מנשים, אלא שאנחנו נוטים להכניס אותם מיידית במצבים האלה לתפקיד התומכים, החזקים, אלה שהנשים בסיטואציה יוכלו להישען עליהם. וכתוצאה מכך, הם מתרגלים "להשתבלל."
"זה מה שגורם לכך שאחרי ההתחלה המהוססת של הטיפול גברים לרוב ישושו לבטא את הרגשות, ייהנו מהמרחב הטיפולי שלא מתייג אותם כגברים אלא כבני אדם," אומרת פרופ' באום. "עבורם זוהי הזדמנות יוצאת דופן לבטא רגשות, ולא פעם משהו שהם אינם רגילים לבטא יוצא החוצה, כמו מחפש ניקוז, אבל לא מדובר בפרץ, אלא ביציאה הדרגתית. לוקח זמן לתת לזה מקום, לאפשר לשריר הזה להתרחב."
נגררים לטיפול
תחושת ההיגררות לטיפול זוגי, היא אומרת, עלולה להימשך לתוך הטיפול עצמו. גברים לא מעטים ממשיכים בעצם לא לרצות להיות שם - בין אם כי הם אינם רואים את הבעיה עין בעין עם בת הזוג או משום שהם חוו האשמה כמו "תבוא איתי לטיפול כי בבית אתה לא מדבר," שמעוררת בהם את הצורך להתגונן ולהגביה את החומות.
אחרים, שנענים לבקשת בת הזוג ומגיעים לטיפול מתוך תחושה שאמנם יש בעיה ושהם יכולים לתרום לפתרונה - מסירים בשלב די מוקדם בדרך כלל את התנגדותם המותנית. בשלב הזה צריכות הנשים לפנות לגברים מקום ולאפשר גם להם להוציא החוצה את הצדדים הרגשיים שבהם. וזה מסובך כמו שזה נשמע, אומרת המומחית, בין השאר כי אנחנו רגילות לכך שזה המקום שלנו.
פרופ' באום: "צריך להכיר את האופן שבו גברים חווים דברים רגשיים ומביעים אותם. הם הרי לא חווים פחות, אבל הם מביעים אחרת. במצבים רבים יש הרבה פחות הכרה לחוויה הרגשית של גברים מתוך הציפייה והרצון להישען עליהם, למשל אם יש בעיה משפחתית כלשהי, אם יש ילד חולה .'וכו התפיסה היא לפעמים שזה עובר לידם, וזה ממש לא נכון. הם מחצינים את הרגש אחרת, הם זקוקים למישהו שיראה את זה כדי שיוכלו לבטא את מה שעובר עליהם.
"זה נכון למצבי מעברים שונים בחיים, וזה מתחיל בילדות. כשילד נופל מהמגלשה בגן השעשועים אנחנו ממהרים להרגיע אותו ואומרים לו שהוא גיבור ולא קרה כלום, בעוד שאם ילדה נופלת נתעניין מיד ב'איפה כואב' וננחם. לצערי רובנו עדיין חוטאים בזה, ויש לזה השלכות."
"זיבולי שכל"
למשל, התפיסה לפיה גברים מחפשים פתרון בעיות קונקרטי, ורצוי מהיר. זה אמנם נכון, אומרת המומחית, אבל הם בהחלט מוכנים לעבור תהליך של התבוננות בעצמם ובאחרים. גם ההתייחסות המקובלת אל טיפול זוגי כאל "זיבולי שכל," היא אומרת, היא לפעמים פוזה, משהו שנאמר רק כי נדמה שזה מה שאמור להיאמר. לראיה, יש היום לא מעט גברים שיוזמים בעצמם את הפנייה לטיפול זוגי. זה קורה בעיקר בקרב צעירים יותר או במצבים קיצוניים.
"גבר יכול להיות גם חזק וגם רגשי," אומרת פרופ' באום, "אלא שאת הצד הרגשי גברים נוטים להצניע כי זה נתפס כלא גברי. זה מחייב שינוי אצל הנשים. גם הן צריכות להבין שהוא יכול להיות מאוד גברי וחזק גם אם הוא מחובר לצד הרגשי שבו. אבל חשוב לא לכפות על גברים את השפה הרגשית, אלא לאפשר להם להביא את זה בסבלנות, באופן ובעיתוי שמתאימים להם.
"ככלל, נשים צריכות ללמוד לתת מקום לצד הזה אצל הגברים שאיתן. זה אומר ללמוד להקשיב, ללמוד להסתכל עליהם ולהבין מה עובר עליהם גם אם הם אינם מדברים, כמו שאנחנו רגילות לעשות עם ילדינו, וגם לדובב ולהתעניין, אבל לא לחקור. ואם הוא מתנגד ללכת לטיפול זוגי - להציע שיבוא לפגישה אחת או שתיים כדי לקבל את ההחלטה לא לפי תפיסות מוקדמות, אלא על סמך התנסות. וממקום של בדיקה, לא התחייבות".
לפנייה לכתב/ת 
